התרעה, אזעקה, ממ"ד, יירוט
מניו-ג'רזי לישראל: סיפור של מלחמה ותמיכה
בכל שנה בקיץ זה קורה. אני מתחילה "לנקות" מדפים בקניונים המרכזיים סביבי, והשקיות שאספתי הופכות למזוודות שאני משלחת בחדווה לבטן המטוס. האחיינים שלי מחכים ל"דודה אילנית מאמריקה" ואני מחכה להם. אני מחכה להתכרבל עם הוריי. אני מחכה להגיע לארץ, למושב שלי שנמצא במרכז הארץ, לחברים שלי, לת"א. אני עוזבת את ניו-ג'רזי הירוקה ונוחתת בישראל המצהיבה, שהייתה ירוקה כשביקרתי בחורף ותהיה גם בחורף הבא. אני אוהבת מאוד את הארץ. טיילתי לאורכה ולרוחבה עם אבא שמכיר בה כל קיבוץ ויישוב מההתישבות העובדת. אני דור שלישי למשפחה ציונית שהגיעה מבגדאד ומרומניה אחרי המלחמה, דור שלישי למשפחה של חקלאים שחינכו את הנוער הישראלי לציונות. למדתי את הארץ מסיפורי התנ"ך והליכה על אדמתה. אני בעיקר אוהבת את מדבר יהודה, והכי את ירושלים.
שבע עשרה שנים שאני דור ראשון. דור ראשון שבחר להתנסות בחיים בארץ אחרת, בחירה שנעשתה מתוך סקרנות והרפתקנות. הייתי נערה שנסעה בעולם לייצג את המדינה במסגרות שונות. בגאווה גדולה ליוותי קבוצות של משרד החוץ, הופעתי בפסטיבלים בעולם, ייצגתי את העיר לוד, שם קיבלתי את החינוך המוזיקלי שלי. אפילו בפסטיבל המחולות באירופה ליוויתי סיבוב הופעות של להקת המחול "הורה מודיעין". בחלק מהזמן רקדנו עם הלהקה של תושבי קלאנסווה, מהמשולש. רקדנו ודיברנו ובילינו יחד. מחול זו שפה בינלאומית. חלמתי לשמור איתם על קשר ולהמשיך לצפות בהם רוקדים דבקה במקצב שכל כך מדבר אלי. זה לא קרה.
התרעה
נחתנו בישראל ביום שני, יום לפני האזעקה הראשונה. חמש אחה"צ, במושב בן שמן השקט בדרך כלל, היא נשמעה קרובה מאוד. הלב שלי פועם בחוזקה. הבנים שלי מביטים בי ושואלים "מה זה?" בהחלטה של רגע אני בוחרת שלא לעשות מהמצב דרמה. אני מסבירה שיש מצב חירום בישראל וכך מתריעה המדינה בפני תושביה שעליהם להתגונן. בבית הורי אין ממ"ד. המרחב המוגן שלנו הוא חדר המדרגות שנמצא במרכז הבית. יושבים שם ואני מיירטת בעיניי את הטילים. רואה ונרגעת.
כשהגעתי לארה"ב שאלתי את עצמי אם אני משתייכת לתנועה כלשהי, שהרי לא גדלתי בבית של חובשי כיפות. היום ברור לי שאני משתייכת ל"חובשי כיפות הברזל". אני אוהבת את הכיפה שלי חכמה, לא אדומה ולא קיצונית בשום צורה. אני אוהבת שהיא מגנה עלינו בגאון. למחרת מתחיל הבן הצעיר קייטנה, וביום הראשון, ב-8:30 בבוקר עם ההגעה למושב בני עטרות – אזעקה. הוא בממ"ד עם כל ילדי הקייטנה ועם נינט, המנהלת הרגועה והחכמה, שמנהלת את הילדים בסדר מופתי. הוא משתף פעולה, אפילו מחייך. הוא יודע בדיוק למה הוא שם ונשמע להוראות כמו ילד ישראלי שגדל באמריקה. ילדה אחת נתקפת בחרדה ובוכה. אני מחבקת אותה. גם המדריכה הצעירה שלה מחבקת אותה. הבן שלי מביט. הוא עירני, רואה, סופג הכל. הוא בוחר להמשיך את היום. מעניין מה עובר לו בראש.
אזעקה
בבית הורי הטלויזיה דולקת כל הזמן. אני כבר מוכנה להתגעגע ל"אח הגדול". ככל שהימים נוקפים אני לא יודעת של מי הדיבורים בלתי נסבלים יותר ומטחנות ההסברים והפרשנויות עולות על גדותיהן לפעמים. בכל פעם שאני מביעה את דעתי בסלון ביתי, אני חוטפת שאגה מאמי: "מה את מבינה?! את חיה שם".
ממ"ד
אני חיה שם. פה. כשעזבתי אחרי שירות צבאי בחיל נבחר, וקריירה קצרה ומאוד מוצלחת במסגרת העיתון שמעולם לא עזבתי, המושב הרים גבה. ההורים לא הבינו. אמא לא מבינה עד היום. אבא טוען ש"אם טוב לי טוב לו". והוא הרי היה מעדיף אותי על ידו. ומאז שאני "שם" כבר אין לי זכות להגיד דבר על "פה", לא להביע דעה, כי הרי "מה אני מבינה?!". ודבר לא ישנה את העובדה שאני תורמת ופעילה למען המדינה גם כשאני שם. פה. בכל שנות התבגרותי הייתי פעילה בקהילות אליהן השתייכתי במסגרת המושב, תנועות הנוער ובתי הספר, וגם כיום דבר לא השתנה, ואני ממשיכה בפעילות ציבורית. הפעם יש לה צביון עם אג'נדה ברורה. ובכל זאת, הביקורת ממשיכה בהתמדה ואני בוחרת להתמודד איתה. לא בטוחה עד כמה בכבוד.
יירוט
אני מתמודדת עם הביקורת בעשיה בשטח. זו דרכי, ויש לי השראה מבורכת וכוחות רבים אותם אני שואבת מהאנשים המאוד פעילים וחיוביים שמסביבי. הם לא יושבים על הספות ומקטרים. הם מעלים רעיונות ומביאים אותם לידי יישום. והם רבים, והם חכמים ואני גאה להיות בסביבתם. כאלה התגלו שוב לנגד עיניי בתחילת השבוע. את הראשון אני מכירה מהעשייה המבורכת שלו מזה שלוש שנים במסגרת ההקמה של בית הספר "בראשית" בניו-ג'רזי. שמו אבי כהן והוא לא לבד. כהן עומד בראש קבוצה גדולה של אנשים שעושים יחד נפלאות. ביום שני האחרון הוא שוחח עם ליאת ועדי פנחס מהובוקן. ליאת סיפרה כי הבעל של אחותה הוא מח"ט בשריון במילואים. אחרי כמה ימי לחימה הוא יצא להפסקה קלה והיא שמעה ממנו שיש צורך אמיתי לציוד בסיסי בשטח. "החיילים קיבלו צו 8, זרקו לתיק כמה דברים, וכנראה לא האמינו שישארו בשטח לזמן ארוך. הם צריכים תחתונים וגופיות, ממש כמו בשיר". ליאת התגייסה. מבלי לקבל צו 8 במסרון היא החליטה לגייס כספים ולקנות את הציוד החסר. המטרה שהציבה לעצמה הייתה שהציוד יגיע במהרה ללוחמים. בתוך כמה שעות קבוצת ווטסאפ קטנה התמלאה בעשרות מכותבים. מי שתרם, יצא מהקבוצה כדי לפנות מקום לתורם נוסף. אלף דולר ראשונים נאספו מיד. 12,000 נוספים נאספו בתוך 24 שעות. עוז חלבי, בן הקהילה, דאג להנחה של 50% בחנות של חברת 'דלתא'. מפקדים ונציגים הגיעו לחנות ומילאו את המכוניות. בקופה שילמו עם כרטיסי האשראי של התורמים מניו-ג'רזי. בתוך שעות בודדות הציוד הגיע לשטח. הווטסאפ לא נתן מענה מספק לכמות התורמים, והוקם דף פייסבוק לשם כך. קוראים לו We Support IDF, אח"כ הוסיפו (מהיום להיום). "אנחנו לא אוספים כספים לעוד מועדונית", אומר כהן. "התגייסנו כדי לדאוג לצרכים המיידים של החיילים בשטח. אנחנו מתעוררים בבוקר באמריקה לחדשות מכל ערוצי התקשורת, הולכים לעבודה, והראש עסוק במה שקורה בארץ. אנחנו רחוקים ורוצים לעזור. כל אחד לקח על עצמו משימה, אנחנו מגוייסים. בתחילה היה לנו יותר כסף משמות של יחידות שנזקקות לציוד, וכעת היחידות מגיעות אלינו לבקש. אני קורא בהתרגשות להצטרף אלינו".
צוות המשימה הוקם באחת, והפיקוד על ניהול התרומות עבר לידיו של יוני מרום מ- Citi Bank, תושב ניו-יורק. מרום, איש כספים צעיר שגדל בארה"ב שירת גם הוא בצבא הישראלי. "כל החברים שלי בעזה. אני עושה את הדברים מכאן מכיוון שאין לי אפשרות לצאת ולהילחם איתם. החברים שלי בארץ הם כמו אחים בשבילי ואנחנו צריכים לתת להם את כל התמיכה הנדרשת כשהם עושים את העבודה הקשה באמת. הם מספרים שהתמונות שהם רואים מההפגנות בניו-יורק ובניו-ג'רזי מחממות להם את הלב ומעלות את המוטיבציה. אנחנו חייבים לעמוד לצידם".
הפסקת אש?
אני כאן, ואני שם. המשפחה שלי גם היא כאן ושם. הכפילות המתמדת שאנחנו מתמודדים איתה בבחירתנו לעזוב את המקום בו נולדנו תישאר בעינה והביקורת המתמדת איתה. עוד לא פגשתי מישהו שלא מתמודד בדרך כזו או אחרת עם השאלה. עדי וליאת פנחס חוזרים לארץ בעוד ימים ספורים. "למה?! בשביל אנשים כמו הגיס שלי", עונה לי ליאת. אני מבינה אותה ותומכת.
עוד אזעקה.
