הפסקת האש במבצע 'צוק איתן' נתנה השבוע לישראלים רבים בלוס אנג'לס הזדמנות לנוח מחודש של המלחמה הפרטית שלהם מעל דפי הפייסבוק. אנשים שבדרך כלל הסתפקו בפרסום תמונות מהחופשה או המסיבה האחרונה, או סתם נכנסו להציץ במה קורה עם החברים, הפכו בחודש החולף ללוחמי רשת והוציאו שם את כל האמוציות.

"מאז תחילת המבצע אני כל הזמן מפרסמת סרטוני וידיאו ועושה מה שאני יכולה, כי ההסברה הישראלית כאן לוקה בחסר והרבה אנשים מרחמים על הפלשתינאים ושונאים את ישראל", מספרת נטלי, "רוב התגובות היו כמובן תומכות, למעט שתי חברות בפייסבוק שאני בקושי מכירה, שלא הפסיקו לכתוב שישראל היא התוקפנית ואנחנו צריכים להפסיק לירות על אזרחים חסרי ישע. לא התרגשתי יותר מדי ועניתי לכל אחת מהן. אבל מה שהדהים אותי אפילו יותר, היו תגובות שקיבלתי לתמונות שלי מהחופשה בקוסטה ריקה עם בעלי כשאנו בבגד ים על החוף. אנשים כתבו לי שזה לא במקום לפרסם תמונות כאלה כשהמדינה במלחמה ומישהי שאלה איך אני יכולה לצאת לחופשה ולנפנף בזה כשחיילים מתים בארץ".

נטלי הפסיקה לפרסם את התמונות שלה עד יעבור זעם, אבל היא לא היתה היחידה שזכתה לקיתונות רותחים על תמונה שהגולשים הרגישו שהיא לא במקומה. בקבוצת האינטרנט 'אמהות מבשלות ביחד', בה חברות 160 אלף נשים ישראליות, נוהגות נשים להעלות את המתכונים שלהן בלוויית תמונות. אלא שמאז פרוץ המלחמה, הפכו המבשלות לקבוצה פוליטית לוחמנית. אחת החברות שהעיזה לפרסם תמונה ומתכון של המאפה האחרון שלה, חטפה על הראש: "את לא מתביישת לבשל ולהעלות תמונות כשהחיילים שלנו נלחמים?" "הלוואי שתישרפי עם האוכל שלך". התגובות היו כל כך כועסות עד שהבשלנית המסכנה נאלצה לעזוב את הקבוצה.

גם סלבריטאים גילו שתמונות תמימות יכולות להפוך לתבשיל חם במיוחד. למשל השחקנית גל גדות, שפירסמה תמונה שלה ושל בתה מתפללות לשלום חיילינו בעזה לאור נרות השבת. התמונה זכתה לים של קללות ו-150 אלף איש (ברובם אינם ישראלים) עזבו את חשבון הטוויטר שלה בהפגנתיות, כמו גם את חשבון הפייסבוק. גדות לא ממש מתרגשת וממשיכה לצייץ כמו תמיד.

"בשביל לעורר מודעות". שירלי ברנר

השחקנית/מפיקה שירלי ברנר גילתה אף היא שאסור לה לפרסם תמונות שלא ברוח התקופה. "העליתי אינספור פוסטים על מה שקורה בארץ בשביל לעורר מודעות, אבל אחרי שפירסמתי שתי תמונות שלי בבגד ים של מעצבת ישראלית, קיבלתי מיד שתי תגובות כועסות שאמרו כי זה לא הזמן להעלות תמונות כאלה. זה היה די מדהים". אחד הפוסטים הפרובוקטיביים של ברנר היה כשפירסמה תמונה של מגדלי התאומים וכתבה: "זוכרים את זה? ישראל מתמודדת מול אותם טרוריסטים", אחד החברים שלה, צלם פאפארצי בשם אי.אל וודי, כתב לה: "אני די בטוח שלא היו עזתים על המטוסים האלה. את לא יכולה לכתוב את ההיסטוריה מחדש". ברנר הסבירה לו כי טרוריסטים הם טרוריסטים. "בסופו של דבר הוא כתב שאני מבינה בזה יותר ממנו, אבל לא תמיד אפשר לדבר עם אלו שמתנגדים למה שיש לי לומר. קיבלתי המון תגובות מאיימות מערבים ופלשתינאים וכל מי שתומך בהם, כולל קללות שמאחלות לי ולילדות שלי למות".

בעוד ברנר לא הופתעה מהתגובות מצד פרו-פלשתינאים, היא כן הופתעה לקבל תגובה כועסת מצד חברת ילדות מהארץ. "העליתי פוסט קומי על מה שקורה, שאם אין לך חוש הומור אולי לא תביני. היא בתגובה כתבה: 'שירלי, אני מתפלאת עלייך. לא ציפיתי שאת תשימי פוסט כל כך גזעני'. עניתי לה שאין בי שמץ גזענות ומדובר בסך הכל בסאטירה חברתית. היא בחורה שמאלנית מאוד ולא קיבלה את זה. הוויכוח לא ישפיע על היחסים בינינו, אנחנו חברות 30 שנה, אבל זה הראה לי עד כמה דברים יצאו מכלל פרופורציה".

ברנר אומרת שחשוב לה לדבר ולהשתתף במבצע ההסברה לטובת ישראל, בגלל שסלבריטאים הנמצאים בעיני הציבור מצליחים להגיע ליעד גדול של אנשים המקשיב להם. היא מאוד שמחה לראות את השחקן ג'ון ווייט מביע את דיעותיו, תומך בישראל ומבקר את פנלופה קרוז ובעלה חאווייר בארדם שחתמו על עצומה נגד המדינה. "הוא אמר דברים לעניין, שבעולם רואים את ישראל כמדינה החזקה ואת הפלשתינאים כחלשים ואנשים מטבע הדברים נוטים להגן ולרחם על מי שחלש, אבל למעשה היהודים הם אלה שתמיד היו נרדפים".

ישראלים תושבי לוס אנג'לס גילו שדיעותיהם הפוליטיות עשויות לקלקל להם קשרים עסקיים וחברתיים. למשל הצלם יובל בן שמעון, שלא מסתיר את דיעותיו הימניות והינו חבר פעיל בפייסבוק. "בדרך כלל אומרים לי תודה על השיתופים והרוב דווקא מסכים איתי, אבל הפסדתי ככל הנראה שני לקוחות והיום אני כבר נזהר. עד לא מזמן, לא חששתי להביע את הדיעות שלי ויש כאלה שקוראים לי ימני קיצוני וזה בסדר. מה שהכעיס את אחד הלקוחות שלי היה מה שכתבתי לאילנה דיין. דיין אמרה בשידור בערוץ 2 שילד שנחטף באותו השבוע שגלעד שליט ונרצח על ידי ערבים, הוא לא הילד של כולנו, אבל גלעד שליט כן. ומדוע הילד הזה, אליהו אשרי, לא משלנו? בגלל שהוא מתנחל מאיתמר. כתבתי לה בפייסבוק שהיא פשוט נאחסית ומגעילה ועוד כמה מילים קשות. הלקוח שלי, בתגובה, כתב שהוא מתבייש שהוא מכיר אותי, שאני ימני קיצוני והוציא אותי ממעגל החברים שלו בפייסבוק" . יובל מודה שעדיין הוא מפרסם סרטונים ותמונות בדף הפייסבוק שלו ודיעותיו לא זרות לאף אחד, אבל הוא נזהר שלא להיכנס לעימותים מילוליים. בכל זאת, צריך להתפרנס.

דורון (שם בדוי) גרפיקאי במקצועו, מקפיד שלא לפרסם בפייסבוק שום דבר למעט תמונות של בתו הפעוטה. "זה פחד אימים לפרסם משהו היום בפייסבוק, מישהו תמיד יקפוץ עליך ולא משנה מה תגיד. אני הייתי שמאלני כל החיים, אבל יותר בגלל שמפלגה כמו מרצ תמכה בזכויות הומואים ולסביות, וכגיי זה מה שהיה לי חשוב. הפכתי יותר ימני עם השנים, אבל יש לי חברים שמאלנים בפייסבוק שכותבים דברים מטורפים. אני לא מכיר אותם פתאום. אני חי בארה"ב כבר חמש שנים ולא זוכר שהם היו כאלה קיצוניים. המבצע הזה הקצין את הדיעות גם בימין וגם בשמאל. זה מדהים".

אז יש כאלו שכמו דורון מתרחקים מקונפליקטים ומחלוקות, ויש כאלה כמו אילנה קדוש, שרק מחפשת עם מי להתנגח בפייסבוק. היא מבלה מדי יום בפייסבוק ומקבת הרבה לייקים מחבריה הישראלים והיהודים תומכי ישראל. אבל גם פרו-פלשתינאים וערבים רבים טורחים לשלוח אליה מסרים לאימייל הפרטי, בהם הם מאחלים לה כל מיני מיתות מוזרות, תמונות של ילדים משתינים על דגל ישראל ושלטים בכניסה לחנויות עליהם נכתב 'אין כניסה ליהודים'.

"ישראלים רק רוצים שיהיה שלום". אילנה קדוש

היא לא מתרגשת מהערבים שמקללים אותה, אבל כן כועסת על ישראלים שמאלנים המתנגחים בה. "היתה מישהי שפתחה עלי את הפה. עניתי לה בצורה עניינית, אבל היא המשיכה להתנגח בי בצורה מכוערת. אני יודעת שאני לא יכולה לשנות את הדיעות של כולם, במיוחד לא של שמאלנים, אבל אני בכל זאת מנסה. לפעמים יוצא לי להתכתב עם ערבים ופלשתינאים ואני מעבירה להם את המסר שלנו, שישראלים רק רוצים שיהיה שלום".

היא צודקת, אגב, קשה מאוד למצוא שמאלנים בלוס אנג'לס. בהכנות לקראת כתיבת כתבה זו, יצאתי לשוטט בין דפי הפייסבוק של ישראלים תושבי העיר בחיפוש אחר דיעות שמאלניות, ורק אחרי חיפושים קדחתניים, הצלחתי למצוא אחד כזה. ק. הסכים להגיב רק בעילום שם: "זה לא פופולארי להיות שמאלני בקהילה הישראלית כאן. בקהילה האמריקאית-יהודית אני מכיר דווקא הרבה שמאלנים. אני לא מרגיש נח להביע את הדיעות שלי כי אני לא רוצה שיבולע לי. אני משתדל בדרך כלל לא להיכנס לוויכוחים פוליטיים כי אני לא רואה בזה כל טעם. אני לא שמאלני קיצוני, סך הכל אני מאמין שהפלשתינאים אומללים. הם קורבנות חמאס ואנחנו לא יכולים להתעלם מהמצוקה שלהם, אבל אם אני רק אעז להגיד שאני מרחם עליהם, מיד יצרחו עלי שאני אנטי-ישראלי. אני לחלוטין מאמין שלישראל יש את הזכות להגן על עצמה, אין על כך עוררין, אבל בצד השני יש קורבנות חסרי ישע שמוחזקים כשבויים בידי חמאס. אנחנו חייבים למצוא דרך לדבר איתם, כי אנשים שמרגישים שאין להם מה להפסיד, לא מפחדים למות ובדרך להרוג אנשים נוספים. אני מאמין שרק דרך הידברות נוכל להגיע לשלום".

ק. אומר שאין לו דף פייסבוק, אבל גם לו היה, ספק אם היה מפרסם את הדיעות שלו שם. "אני נכנס מדי יום לכל אתרי החדשות בארץ וקורא את התגובות של הקוראים, ומזועזע מאיך שהם מתנגחים אחד בשני. רוב התגובות, גם של הימנים וגם של השמאלנים, נורא קיצוניות בעיניי. למה שאשים את עצמי במצב שאני צריך להתגונן? אני מוותר מראש".

לרובי יש 880 חברים בפייסבוק, את רובם הגדול הוא לא מכיר, פשוט אישר אותם כשביקשו ממנו חברות ולא חקר למה הם בכלל רוצים להיות חברים שלו. ככה זה בפייסבוק, נורא קל להיות חברים, לא צריך להשקיע יותר מדי. אלא שבחודש האחרון, הוא גילה שלפחות 50 מהחברים הוירטואליים האלה נטשו אותו. "בהתחלה זה היה מוזר, ראיתי שמספר החברים שלי הצטמצם, אבל לא התרגשתי יותר מדי. בשבוע שעבר שמתי לב שעשרות חברים נעלמו פתאום. לא היה לי מושג אפילו מי, כי אני לא מכיר הרי את רובם, אבל אחר כך שמתי לב שחלק מהמכרים העסקיים שלי נעלמו לי מהדף. חשבתי שמדובר בטעות ושלחתי אליהם בקשת חברות, אבל קיבלתי תגובות שהדהימו אותי, תגובות אנטישמיות מכוערות. הם כינו את ישראל מדינת אפרטהייד וכעסו על פוסטים ותמונות שהעליתי. הייתי בהלם, כי כל הפוסטים והכתבות היו מאוד אינפורמטיביים. לא ניגחתי את הפלשתינאים, לא קיללתי את חמאס. בסך הכל אלה היו סיפורים על החיילים הנהדרים שלנו שנפלו, על המשפחות השכולות, על המנהרות שגילינו. עד לפני חודש בקושי נכנסתי לדף הפייסבוק שלי, אבל בחודש האחרון הבנתי שיש המון אי סובלנות והמון שנאה כלפי ישראל.