העולם הוא שלכם: תובנה אנושית משנת חיים

האם המציאות היא כפי שאני רואה אותה, האם הזמן הוא חד כיווני, ואם כן מה יהיה העתיד, והאם גורלנו נקבע מראש או שאפשר לשנותו, ואם כן אז כיצד? פרק ההקדמה מ"תודעת על", ספרו של יעקב קלקשטיין

יעקב קלקשטייןפורסם: 25.08.14 , 11:48

רוב בני האדם משקיעים את מרב מרצם וזמנם בשאלות קיום יומיומיות במקום לבזבז את זמנם היקר על שאלות פילוסופיות שלא יעזרו להם לגמור את החודש, או להכין את ילדיהם לקראת התחרות בעולם המבוגרים, ומחליטים, אם במודע או לא, להתעלם מאותן שאלות הקשורות לחוסר הוודאות. וכשהשאלות מציקות קצת יותר, אזי הם מוכנים לקבל כאמת כמעט כל הסבר שישחרר אותם מוקדם ככל האפשר ממצב חוסר הוודאות. באופן מופלא מתארגנת צורת חשיבתם כך שכמעט כל תשובה או הסבר גם אם לא נבדקו כהלכה, מתקבלים במוחם כהגיוניים ונכונים, ועולמם חוזר ונהיה הגיוני וצפוי.

ברגע כלשהו בחיי, החלטתי שעליי לנסות ולהסתגל לעובדה, שייתכן שקיימת בעולמנו מעין תכונת יסוד הקובעת שמצב אי-ההבנה, כמו מצב של הבנה מוטעית, הוא המצב הטבעי של קיומנו, והוא הבסיס הקבוע שעליו מושתת הקיום הכלל-האנושי.

אף חשבתי שהסקרנות הקיימת בי נובעת מהעובדה שאיני אדם דתי, וחוסר רצוני לקבל עובדות שאינן ניתנות להוכחה מדעית, הם פועל יוצא לכך שאיני אדם מאמין. ואמנם, במשך תקופה ארוכה חיפשתי את האמונה, אולם ללא הצלחה. ומהסיבה אולי משום שאת האמונה לא צריך לחפש.

בני אדם שחושבים שהם מחפשים אמונה, מחפשים למעשה הוכחות. ראיות שיוכלו להסתמך עליהן. אמונה אמיתית פשוט קיימת, או מתחילה להתקיים בנו גם כשלא מחפשים אותה, ואולי דווקא אז.

כסטודנט ניצלתי את העובדה שהעולם האקדמי מאפשר לעסוק במגוון רחב של תחומים, ושילבתי נוסף ללימודים האקדמיים, גם מקצועות פחות סטנדרטיים כגון תורת הקבלה, פראפסיכולוגיה, ותורות אזוטריות שונות, בתקווה שבעזרתם אמצא נתיבים חדשים לחקור ולחפש תשובות למגוון האדיר, וכנראה האינסופי של השאלות שהכלתי בתוכי, ושלא יכולתי להתנתק מהן.

התשובות שמצאתי היו חלקיות, חסרות, ולעתים קרובות נוכחתי כי אלו הציפו בי שאלות חדשות שהיו אף גדולות מהשאלות שניסו הראשונות לפתור. לצערי, נוכחתי שגם גדולי המדענים ואנשי הרוח, שאנו מנסים לשאוב מהם ידע, לא הצליחו בעבר, כפי שאינם מצליחים כיום, להגיע לתשובות חד-משמעיות.

בשלב מסוים הרגשתי שהגעתי למבוי סתום. חשתי שאני נמצא במעגל אינסופי, כמו כלב הרודף אחר זנבו, או כאדם העוסק במאמץ סיזיפי של שאיבת מים דלוחים בעזרת דלי מחורר. לבסוף, החלטתי להפסיק לעסוק באותם חיפושים חסרי תועלת. דחקתי את סקרנותי עמוק ככל האפשר לפינה נסתרת בתוכי, והחלטתי לחזור לאורח חיים של אדם ממוצע מהיישוב.

תקופה ארוכה הייתי מרוצה מהחלטתי ומאורח חיי. מדי פעם עיינתי בהתפתחויות האחרונות בתחומי הפיזיקה, הטכנולוגיה, הפסיכולוגיה והפילוסופיה, ללא כוונה מיוחדת פרט לסקרנות טבעית ברמת היומיום, עד שלפתע התרחש הדבר, בבת אחת זה הופיע.

בערב נעים של חודש ספטמבר יצאתי עם אשתי היקרה לבילוי לרגל יום השנה לנישואנו. הלכנו לתיאטרון, ובסיום ההצגה הלכנו למסעדה טובה שבה אכלנו, שתינו ופטפטנו. חווינו ערב נפלא תוך תחושה הדדית של אהבה ואושר.

בסיומו של הערב חזרנו הביתה, זוג מאוהב מנותק מבעיות העולם, חי את תחושת השיתוף הקסומה של הרגע. ואז, ממש ברגעים אינטימיים אלו, כשכל מחשבה רציונלית נמוגה ממוחי ורק רגש טהור מילא את כולי, זה קרה.

חשתי כאילו זרם חשמלי הוזרם למוחי, מעין פרץ אנרגיה, הבזק אדיר שהתנפץ, שולח שלוחות לתוך מוחי ויוצר מעין רשת מסתעפת של נתיבים, מערכת חיבורים שכמו קיצרה ואיחתה מערך שלם של אזורים במוחי.

קשה לתאר את ההרגשה. ההבזק כמו שלח את שורשיו המחשמלים המתפתלים לתוך מוחי, מצרף ומשבץ כהרף עין את כל המידע הגולמי שנאגר במוחי במהלך עשרות שנות ליקוט ולימוד שקדני. מידע גולמי, ששכן עד כה בחוסר סדר וארגון, ערבוביה של חלקי רעיונות ותורות הפזורים בפינות שונות במוחי, חלקי תצרף המושלכים בתפזורת לקופסה, ממתינים ומייחלים לזה שיבוא להרכיבם, להצמידם חזרה לחבריהם שמהם הופרדו.

זה קרה, לפתע, מסיבה כלשהי נתחברו הנתונים. שאלה ששכנה בפינה אחת התחברה לתשובה ששכנה בפינה אחרת. שברי רעיון זרמו והתכנסו יחדיו לרעיון שלם, לתצרף מרהיב של הבנה מושלמת, כן, פתאום הבנתי.

שמעתי בעבר על הבזקי הבנה או הארה שהתרחשו אצל אנשים שונים, בעיקר כשהעניינים שנראו קודם לכן חסרי הסבר או פתרון החלו נפתרים כאילו מאליהם. אומרים שחלק גדול מהרעיונות או ההמצאות הגדולות אירעו כתוצאה מהברקה שהגיעה ברגע בלתי צפוי. הפעם חשתי זאת על בשרי, או לפחות במוחי.

לפתע הבנתי שייתכן שמצאתי תשובה לכל השאלות שחשבתי שכבר נשכחו ממני. כאילו בבת אחת נגלתה לי האמת על כל סודותיה. חשתי שהפעם אני יודע את האמת שהסתתרה ממני כל העת. אני יודע מי אנו, מהיכן באנו, לאן פנינו מועדות, כיצד הכול התחיל וכנראה כיצד יסתיים.

באותו לילה כבר לא ישנתי. בהחלטה של רגע, קמתי, התיישבתי מול המחשב והתחלתי לכתוב. חשתי כיצד אצבעותיי מרחפות על פני המקשים, כאילו המידע שקיים בראשי מחובר לקצות האצבעות, וכל החומר הקיים בו זורם דרכן למעבד התמלילים.

כשהרמתי את עיניי הופתעתי לגלות שהשחר מפציע. הבנתי שחלפו כמה שעות בלי שחשתי בכך. קמתי, הכנתי לעצמי כוס קפה, וחזרתי לחדר העבודה. תוך כדי שתיית הקפה חלפתי על החומר שכתבתי וחשכו עיניי. היה זה אסון. בליל מילים ומשפטים כמעט ללא קשר ביניהם. החומר נראה כאילו כתבו אותו כמה אנשים וכנראה אף מעורערים בנפשם. חשתי את הייאוש מתחיל לחלחל לתוכי. מה קורה כאן? היכן היופי והנשגבות של הרעיון שחשתי? האם קרה לי משהו? האם השתגעתי?

החלטתי שכדי לשמור על שפיותי, אני חייב לנוח ואף לישון מעט. כיביתי את המחשב, חזרתי למיטתי, התכרבלתי ליד אשתי ונרדמתי.

התעוררתי ממגע ידה של אשתי המודאגת על מצחי. התברר לי שישנתי יום שלם. לאחר מקלחת וארוחה קלה, נכנסתי בחשש לחדר העבודה. ניגשתי למחשב והדפסתי כמה דפי פוליו מהחומר שכתבתי בלילה. נטלתי את הדפים המודפסים חוזרת וקראתי אותם שוב. החומר עדיין נראה מבולבל, ללא סדר הגיוני. תחילה חשבתי שהאשמה בי, אבל תוך כדי קריאה הבנתי שהבעיה אינה בלבול או עייפות ליל אמש. פשוט בלתי אפשרי להעלות את הרעיון הגולמי על הכתב, ואין באפשרותי להעביר ולהסביר לאחרים את שאני עצמי הבנתי לגבי המציאות. ידעתי שכל ניסיון להעביר את החוויה ואת הידע שהתגבש בי יגרום לסובבים אותי להתייחס אליי במקרה הטוב כאדם שאיבד את שפיותו. התחלתי להבין את מה שחשים אלו שבטוחים שראו עב"מים, או נחטפו בידי חייזרים ומתלבטים אם ואיך לספר זאת. בעיקר, אם עד לאותו הרגע נחשבו אנשים רציניים ומיושבים בדעתם.