"מצד אחד הפצצות ישראליות, מצד שני חמאס"
הבית של אימאן נפגע בהפצצות, ראניה נשארת רק בגלל הכסף והדא רק מחכה להזדמנות להימלט, לתמיד. מאות ישראליות שנישאו לתושבי רצועת עזה - בהן יהודיות שהתאסלמו - מצאו את עצמן בלי יכולת להיחלץ משם עם ילדיהן במהלך המלחמה. עכשיו הן מספרות איך זה נראה מהצד השני
"בכל פעם שאני מגיעה למעבר ארז כדי להיכנס לרצועת עזה, החיילים מסתכלים עליי המומים. הם שואלים אותי כל פעם מחדש 'למה לך? את מג'נונה שאת נכנסת לעזה? מה רע לך כאן בישראל'. זה ריטואל קבוע". ראניה (שם בדוי) חיה חיים חצויים. היא נולדה כאן בישראל, אך מתגוררת ברצועת עזה. והיא לא היחידה: על פי הרישומים, 435 ישראלים, שליש מהם קטינים, מתגוררים ברצועה, וכמעט כולם נתקעו שם במהלך מבצע צוק איתן, בסכנת חיים ממשית.
ראניה היא בת 45. בתחילת שנות ה-90 היא הכירה את א', בחור עזתי שעבד במשך שנים ארוכות באחת הערים במרכז הארץ. הם התחתנו וראניה העתיקה את חייה לרצועת עזה. הימים היו ימי טרום-אוסלו וישראל שלטה בשטח, כך שהניתוק מהמשפחה היה עבורה עניין גיאוגרפי בלבד שנפתר בקלות באמצעות נסיעה ברכב או בתחבורה ציבורית.
אבל מאז עברו הרבה מים בים של עזה והמצב השתנה בקיצוניות. בתחילה היו אלה הסכמי אוסלו, אחר כך פרצה אינתיפאדת אל-אקצה, ואז ההתנתקות, ולבסוף ההפיכה שביצע החמאס ברצועה. כל אלה הפכו לחלוטין את חייהם של ראניה ושל אזרחים ישראלים אחרים שמתגוררים בשטחי הרצועה. הם הפכו לאסירים.
"החודשיים האחרונים היו סיוט", אומרת הדא (שם בדוי), אזרחית ישראלית הנשואה לתושב הרצועה. "מצד אחד הפצצות ישראליות ואין כאן שום מקום בטוח, ומצד שני גם חמאס עלולים לרצוח אותי, כי אנחנו מתנגדים להם. מדי יום התפללתי שזה ייגמר ושנצליח לצאת מזה בחיים. עכשיו אני רוצה להתרחק מכאן, למצוא מקלט במדינה אחרת ולא לחזור לעולם."
קשר מסוכן
מאז שחמאס השתלט על רצועת עזה בשנת 2007 אסור לישראלים להיכנס אליה. על אזרחים ישראלים - רובם כמובן מוסלמים, אבל גם יהודיות שהתאסלמו - שנישאו לתושבי הרצועה, אסור להתגורר יחד כמשפחה בשטח מדינת ישראל. מעבר לאותם 435 ישראלים, קיימים כנראה עוד ישראלים רבים שיצרו קשרים משפחתיים בתוך רצועת עזה אך לא דיווחו. עבור אלה שמוכרים לרשויות הומצא נוהל מיוחד - "משפחות חצויות", ולפיו מוענק לאזרחים הישראלים אישור כניסה ושהייה בתוך רצועת עזה בתנאי שהם יחדשו אותו בכל חצי שנה, אחרת שהותם ברצועה תיחשב ללא-חוקית.
לישראלים האלה שמורה הזכות להיכנס לישראל ככל שיחפצו, אך הבעיה היא שבני משפחתם מישראל אינם מורשים להיכנס לעזה כדי לבקר אותם, אלא אם מדובר במקרים הומניטריים - כלומר כאשר קרוב משפחה מדרגה ראשונה מתחתן או לחלופין נמצא במצב בריאותי קשה או מת. בארגון "גישה", שמטפל בכל נושא המעברים, אומרים כי ישראלים רבים שיוצאים מרצועת עזה נתקלים בבעיות בירוקרטיות כאשר הם רוצים לחזור. במקרים קיצוניים אף לא מאפשרים להם לשוב לביתם עקב סיבות ביטחוניות.
בימים אלה מתנהלת בבג"ץ עתירתה של ו', אזרחית ישראלית בת 62, שהעתיקה את חייה לרצועת עזה בשנת 1987. ו' נוהגת לבקר את בני משפחתה בישראל מדי כמה חודשים. בחודש מאי השנה היא נכנסה לישראל, וכשביקשה לשוב לרצועה נמסר לה כי "עקב התנגדות ביטחונית" היא אינה רשאית לשוב לתחומי הרצועה.
הקשרים המשפחתיים בשנים עברו בין תושבים מרצועת עזה לבין ערבים-ישראלים הולידו לא פעם מקרים מוזרים. כך למשל, כמה מאחיותיו של איסמעיל הנייה, סגן ראש הלשכה המדינית של החמאס ומי שהיה עד לא מכבר ראש ממשלת חמאס בעזה, הן אזרחיות ישראליות אחרי שנישאו לבדואים תושבי העיירה תל-שבע בנגב. אחרי סיום מבצע עמוד ענן בשנת 2012 עברו שתיים מהן (סבאח ולילא) לסיני דרך מעבר טאבה, ומשם נכנסו לרצועת עזה דרך מעבר רפיח. הן ביקשו להיכנס לרצועה כדי לבקר את משפחתן כמו גם את הנייה עצמו, שעמד באותה תקופה בראש ממשלת חמאס ברצועה. עם חזרתן ארצה נחקרו השתיים והוגש נגדן כתב אישום על ידי פרקליטות מחוז דרום.
"החיים בעזה כישראלית בסדר גמור", טוענת ראניה. "יש הרבה אנשים במצב שלנו ואף אחד לא מסתכל עלינו בעין עקומה כי אנחנו ישראלים. יש לי אחות שנשואה לעזתי ומתגוררת שם, דודה שלי גרה שם ויש גם מישהי משכונת הילדות שלי בישראל שחיה כיום ברצועה. המון אנשים ישראלים חיים שם כך."
עם זאת, היא מספרת שבעקבות המצב הקשה השורר בשנים האחרונות ברצועה, השכנים אינם מבינים מדוע היא מעדיפה להישאר. "אני גרה במרכז רצועת עזה", היא אומרת. "אנשים שם מסתכלים עליי בפליאה ואומרים לי שהחיים בישראל טובים יותר. פה אין עבודה, אין אוכל ואין כלום. אם היה לי בית משלי בישראל הייתי חוזרת עם שני ילדיי, אבל במצב הנוכחי לא אוכל לכלכל אותם שם."
בשל הקושי הכלכלי מצאה ראניה פתרון ביניים: בכל שנה כשמסתיימים הלימודים היא מגיעה למשפחתה בישראל עם שני בניה. היא עובדת כאן במפעל במשך הקיץ, ושבה עם הילדים לרצועת עזה בתחילת ספטמבר. הפרנסה בישראל מחזיקה את משפחתה בעזה למשך חודשים.
השנה, רצה הגורל, הסידור הזה הציל אותה. "במשך כל המלחמה הייתי כאן עם הילדים, ובעלי, שאין לו אישור כניסה לישראל, נשאר ברצועת עזה", היא אומרת. "פחדתי מאוד. כל הזמן הייתי בקשר איתו והוא סיפר על מטוסים שחגים מעל הרצועה ועל הפיצוצים הרבים. הילדים שלי חששו. הוא ניסה להרגיע אותם ולהבטיח להם שהוא בסדר גמור. תודה לאל, הכול הסתיים."
פגיעה ישירה
מזלה של ראניה שיחק לה בשל העובדה שהיא הייתה בישראל בזמן המבצע הצבאי, אבל אזרחים ישראלים אחרים שמתגוררים ברצועת עזה נאלצו להישאר שם במשך כל זמן המלחמה למרות רצונם לברוח. במהלך המבצע פנה ארגון "גישה" לשר הפנים בדרישה כללית לאפשר לאזרחים הישראלים לצאת מרצועת עזה יחד עם ילדיהם הקטינים שנחשבים אזרחים ישראלים, גם אם אינם מופיעים במרשם האוכלוסין הישראלי.
במהלך הלחימה ביקשו שלוש אחיות, אזרחיות ישראליות המתגוררות ברצועה, להיכנס לישראל עם 11 ילדיהן. אחת האחיות היא אימאן (שם בדוי) שנולדה בצפון ישראל בשנת 1979. כשהייתה קטנה עברה לעזה עם אחיותיה הקטנות משום שאביהן הוא תושב הרצועה והאם אזרחית ישראלית. "באותם ימים הכול היה פתוח ולכן זה לא היה סיפור מיוחד לעבור לשם", היא מספרת ממקום מושבה בדרום רצועת עזה.
המציאות השתנתה בשנת 2005, והחודשיים האחרונים היו סיוט של ממש עבור אימאן ואחיותיה. "אנחנו מתגוררות בדרום הרצועה, באזור שנפגע בצורה קשה מאוד במהלך הלחימה", היא אומרת. "בתים לידי נהרסו, וגם הבית שלי נפגע כתוצאה מההפצצות. כל החודש האחרון חיינו בפחד ואימה, והדבר שהיה לי הכי קשה זה הילדים שלי: הם לא היו מוכנים לישון לבד בלילה מרוב פחד".
אימאן יכלה לנצל את אזרחותה ולעזוב את הרצועה בזמן הלחימה יחד עם אחד מילדיה שקיבל אזרחות ישראלית, אך היא לא עשתה זאת. "לא הייתי מסוגלת להשאיר מאחור את הילדים שלי ואת בעלי וללכת", היא מעידה על המציאות הבלתי אפשרית. "אני מרגישה חצויה, אני גם ישראלית וגם פלסטינית. הסיבה שאני חיה ברצועת עזה היא בעלי. אם הייתי יכולה - הייתי עוברת לישראל, אבל הוא לא יכול לקבל אישור מעבר ולכן ברירת המחדל היא להישאר בתוך רצועת עזה. אין לנו ברירה."
לפני שנה החלו אימאן ואחיותיה בתהליך הרישום של תשעה מבין 11 ילדיהן. לשניים מהם כבר הוצא דרכון ישראלי. אימאן טוענת כי פקידי משרד הפנים מעכבים את הבקשה בתואנות שונות. אחת מהן היא שהילדים אמורים להגיע לישראל לצורך הרישום, אלא שעל פי המדיניות הישראלית רק ילדים בני פחות משש שנים יכולים ללוות את הוריהם כשהם עוברים מרצועת עזה לישראל. וכך הילדים הבוגרים יותר אינם יכולים להגיע. "חשוב לי שהילדים יקבלו את האזרחות", היא אומרת, "כדי שיוכלו לצאת ולהיכנס ללא בעיה, שתהיה להם אפשרות לבקר את המשפחה שלהם וכדי שהם גם יוכלו לצאת לחו"ל בצורה פשוטה יותר".
בשנים עברו המצב היה פשוט יותר וחלק מהמשפחות ביקשו לעבור לישראל במסגרת איחוד משפחות. כך עשתה היבא (שם בדוי) שנישאה לפלסטיני מרצועת עזה. "כבר לפני 20 שנה אישרו לנו לעשות איחוד משפחה. בעלי קיבל תעודת זהות ישראלית ומאז
אנחנו חיים כאן באחת הערים במרכז הארץ". היא מספרת כי החיים כאן בישראל נוחים יותר, אולם בעלה מנוע מלבקר את בני משפחתו שנמצאים בעזה, אלא אם הוא מוכיח שאחד מבני המשפחה נמצא במצב רפואי קשה והוא רוצה לבקרו. "הסיבה שעברנו לגור כאן הוא עניין כלכלי נטו. היכולת להתפרנס בישראל הרבה יותר קלה מאשר ברצועת עזה."
מארגון גישה נמסר: "הקשיים שמערימה ישראל על אזרחיה תושבי עזה שרירותיים ולא תמיד תואמים את לשון החוק. כמו רוב מגבלות התנועה שישראל משיתה על כל הפלסטינים שמבקשים לבוא ולצאת מעזה, המניע אינו ביטחוני. התייחסות קולקטיבית כזאת אינה ראויה, וכפי שלימדו אותנו אירועי הקיץ הזה, גם אינה יעילה משום בחינה."
שנת הלימודים עתידה להיפתח השבוע, וראניה וילדיה עדיין נמצאים בישראל משום שמעבר ארז נסגר לתנועה במהלך המבצע. היא ממתינה ומקווה שהמעבר ייפתח בימים הקרובים והיא תוכל לשוב לבעלה ולביתה עד לשנה הבאה שבה תחזור שוב. רצועת עזה, מן הסתם, תיראה לה שונה לחלוטין ממה שהכירה כאשר עזבה אותה בתחילת הקיץ.
הכתבה פורסמה במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
