המחאה החברתית של יצחק רבין

עם פטירתו של חוזה מדינת היהודים, בנימין זאב הרצל, החל המאבק על מורשתו. יריביו בתנועה הציונית בקשו להפוך את הרצל, הפרגמטי, הריאליסט, בעל הפרוגרמה הסדורה והשוויונית - למיתוס, לאגדה. הם ביקשו להפוך את הרצל למעין דמות מיסטית בהיסטוריה ולרוקן ממשנתו את תוכנה החברתי המהפכני. הם הצליחו יותר משקיוו: מי זוכר כיום את הרצל החברתי? מי תופס אותו כאחד מאבות הרעיון של מדינת הרווחה? מעטים. את אותו הדבר אפשר לומר גם על האופן שבו נתפסת כיום המדיניות הכלכלית של יצחק רבין.

ממרחק הזמן, נראה שמרבית הציבור הישראלי שכח את הכרזותיו של רבין במסגרת מערכת הבחירות של 1992 בדבר "שינוי סדרי הקדימויות הלאומי". הכרזות שלא היו מילים בעלמא וביטאו כוונה להנהיג מדיניות מאקרו-כלכלית שתטפל באי השוויון ובפערים החברתיים. יש שיתווכחו עם ההחלטות הכלכליות של רבין, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שהיה לו מה שחסר כל כך לממשלת נתניהו: חזון של ממש לגבי עתידה ודמותה של מדינת ישראל.

כשרבין נכנס למשרד ראש הממשלה, הוא קיבל לידיו כלכלה מדשדשת. שלטון הימין הותיר אחריו כמות אסטרונומית של מובטלים - 212 אלף איש, כ-11.5% מכוח העבודה. מודע למשמעויותיה השליליות של האבטלה, רבין יצא למאבק על מנת לצמצם את ממדיה. ואכן, שנת 1994, שנתיים בלבד לאחר שנכנס לתפקיד, הייתה אחת השנים הטובות ביותר למשק הישראלי: מדיניותו הכלכלית של רבין, שהגדילה את ההשקעות במשק ב-17% ואת התוצר ב-7%, הביאה לצמצום האבטלה לרמה הנמוכה ביותר שבו היא הייתה זה שנים והניבה 120 אלף מקומות עבודה נוספים.

בשנה האחרונה אני נאבקת נגד העברות של מאות מיליוני שקלים מכספי הציבור אל יעדים עלומים דרך הצינור של ועדת הכספים. אחד המרוויחים הגדולים מהשיטה הקולקלת הזו הוא מפעל ההתנחלויות, אשר זכה השנה לתוספת של קרוב למיליארד שקלים כבונוס על התקציב המקורי שלהן. לא רבים זוכרים עד כמה היה רבין חד-משמעי בעניין תקציבי ההתנחלויות - כבר במהלך קמפיין הבחירות הבטיח שיפסיק את שפיכת סכומי העתק "בהתנחלויות פוליטיות". רבין ידע שהפסקת העברת כספים עודפים להתנחלויות וחלוקתם בתוך ישראל לחיזוק הפריפריה, תוביל לצמיחה כלכלית - שתיצור מקומות עבודה נוספים. מה שהוכיח את עצמו אז, נכון גם היום. את הכסף שעובר להתנחלויות כבונוס, בנוסף על התקציב הבסיסי שלהם, צריך להשקיע ביישובים בנגב, בעוטף עזה, בגליל ובגולן - המשוועים לתקציב ולא נהנים מהלובי הפוליטי האגרסיבי שיש להתנחלויות בתוך הממשלה.

דמותו של רבין מייצגת היום עבור רבים את הרדיפה אחר השלום, וטוב שכך. אבל חלק לא פחות חשוב ממורשת רבין בעיני הוא שינוי סדרי העדיפויות: מדיניות החותרת לטפח את הבריאות, החינוך, יחסי יהודים-ערבים והרווחה בכללותה. ממשלת רבין הגדילה את תקציב החינוך במיליארדים רבים (גידול ב-70%), היא הביאה לעליית השכר (שבשנות ממשלת נתניהו נכנס לקיפאון) והובילה תכניות פיתוח והשקעות כלכליות חסרות-תקדים במגזר הערבי, מתוך הבנת הצורך החברתי והבטחוני שבשילוב הציבור הערבי בחברה הישראלית.

מעניין לחשוב כיצד רבין היה פותר את מצוקת הדיור שאני וחבריי מתריעים עליה מאז המחאה החברתית. למרות התנגדות בנק ישראל רבין קרא לחזור לבניה ציבורית איכותית באזורים שונים לפי תוכנית מתאר ארצית. המטרה היתה להגדיל את היצע הדירות לציבור ולטפל בבועה שהתפתחה בשוק הנדל"ן ותופחה ע"י בעלי אינטרסים. רבין ושר האוצר בייגה שוחט אף ביקרו בחריפות את המדיניות המוניטארית של בנק ישראל וציינו לא אחת שהבנק פועל "בניגוד לצורכי המשק".

בימים אלו, רגע לפני שתקציב אנטי חברתי נוסף מונח על שולחן הכנסת ובזמנים שבהם צעירים ומבוגרים רבים כל כך מאסו בחוסר האכפתיות של הממשלה ממצבם, חשוב שנזכור גם את המורשת החברתית והכלכלית של רבין. הוא לרגע לא חשב שיש לבכר את הדגל המדיני על פני הדגל החברתי. שני הדגלים הללו הם אבני יסוד לכינונה של חברה רודפת שלום וצדק. כך גם עלינו, במחנה הדמוקרטי, לנהוג.