דינה ואלון, שהתגוררו בלוס אנג'לס עשר שנים, עשו את ההחלטה לעבור לטמפה לפני ארבע שנים והם מברכים על כך כל יום. "עברנו תקופה קשה כשהפסדנו את הבית שלנו לבנק. כל ההבטחות שהממשלה תעזור לנו לא הוכיחו את עצמן. היתה לנו משכנתא גבוהה, מחירי הבתים ירדו, בעלי הפסיד את מקום העבודה שלו בהום אימפרובמנט ולא היה לנו איך לשלם את המשכנתא והמיסים. לשוב לארץ לא היתה אופציה מבחינתנו, ואז שמענו שבטמפה יש קהילה ישראלית גדולה, מחירי הבתים מצחיקים, ובכלל, החיים שם יותר זולים מכאן. חבר שלנו קנה שם מספר בתים להשכרה, אז השכרנו ממנו בית אחד שהתפנה והחלטנו לעבור לשנת ניסיון. עכשיו אנחנו פה כבר ארבע שנים ומאוד מרוצים. שנינו מצאנו עבודה ולפני שנה קנינו בית מקסים עם ארבעה חדרי שינה וחצר גדולה. בלוס אנג'לס בית כזה היה עולה לנו לפחות 700-800 אלף דולר, כאן הוא עלה לנו 300 אלף. הבן שלנו בן השש הולך לבית ספר יהודי שעולה לנו הרבה פחות ממה שהיה עולה באל.איי. אני היום אדם הרבה יותר רגוע וכך גם בעלי בגלל שכל המתחים הכלכליים נעלמו. הדבר היחידי שאנו מצטערים עליו הוא שלא עשינו את הצעד הזה מוקדם יותר”.

יש בכלל מינוסים בחיים שם לעומת לוס אנג’לס?

"המינוס הגדול כאן מבחינתי הוא הלחות. מאוד-מאוד לח פה, אבל זהו מסוג הדברים שניתן להתמודד איתם. אנחנו מדליקים את המזגן כל הזמן בקיץ ולא מסתובבים כל כך ברגל. בלוס אנג'לס גם היה לנו יותר מקומות בילוי שהיינו אוהבים לצאת אליהם. וכמובן, השארנו מאחור הרבה חברים טובים שאנחנו מאוד מתגעגעים אליהם, אבל יצרנו לעצמנו גם כאן חברויות, בעיקר עם הורים ישראלים אחרים מבית הספר של הילד”.

איזה עוד פלוסים יש חוץ מעלות המחיה הנמוכה?

"הקירבה לארץ. חסכנו לעצמנו מספר שעות טיסה. לפני כן, כל טיסה לארץ היתה סיוט, עכשיו זה הרבה יותר קל ומהיר”.

הבנתי שישראלים רבים שולחים את ילדיהם לבית הספר היהודי בלאס וגאס בגלל הסיבה הזאת.

"זו לא אופציה מבחינתנו כי גם אם נקבל מלגות, יש לנו שלושה ילדים ועדיין יהיה מדובר בהוצאה שתהיה גדולה עלינו".

יש בכל זאת דברים שאתם כן אוהבים בלאס וגאס?

"לבעלי יש עבודה טובה. אנחנו גרים בבית גדול של קרוב ל-4,000 סקוור פיט שהיה עולה לנו בלוס אנג'לס פי ארבעה. יש לנו כאן חברים טובים, אבל מכל שאר הבחינות לא טוב לי כאן. בעלי פחות סובל כי הוא מאוד אוהב את העבודה שלו ומבלה שם רוב היום, אבל אני מרגישה שלמרות הבית המרווח ותנאי החיים הטובים, ירדתי ברמת החיים. אנחנו חיים כאן בלב מדבר, רחוק מהים שאני כל כך אוהבת. כשגרנו בלוס אנג'לס, היינו יוצאים הרבה בסופי השבוע לטייל בחיק הטבע, היו לנו הרבה אופציות לאן לנסוע לטייל. עכשיו, בשביל לראות קצת טבע, צמחיה וים, אני צריכה לנסוע חמש שעות בכיוון לוס אנג'לס. חוץ מזה, חם כאן נורא. נכון שגם בוואלי מאוד חם, אבל כאן זהו חום שלא עוזב אותך גם בשעה 8-9 בלילה".

יש אפשרות שתחזרו ללוס אנג'לס ביום מן הימים?

"אני מאוד מקווה שכן. אצטרך כנראה לוותר על בית כזה גדול ולהצטמצם קצת, אבל זה בסדר מבחינתי, כי אני די חוששת מה יהיה עם ילדי מבחינת החינוך שהם מקבלים כאן. בלוס אנג'לס יש קהילה ישראלית ויהודית גדולה מאוד, וכאן אנחנו גרים בעיר שהיא בעיקר תיירותית וגם לא העיר הכי מוסרית בעולם. מציק לי שאני צריכה לגדל את ילדי כאן. ויש גם את החשש מפני התבוללות. גם בלוס אנג'לס יש להורים את החשש הזה, אבל כאן ההסתברות לכך גבוהה יותר. הקהילה שלנו קטנה ורוב הסיכויים שילדי יכירו בני זוג שאינם יהודים וזה בהחלט מטריד אותי”.

קרין וארי שהכירו והתחתנו בלוס אנג’לס לפני 14 שנים, החליטו לעבור לדאלאס, טקסס, לאחר שארי השקיע שם בבתי דירות. הם עזבו את לוס אנג'לס לפני שלוש שנים והתיישבו בבית לבנים אדום בפלאנו. "אני מתה על הבית שלנו”, אומרת קרין, "יש לנו בית מדליק, בשכונה נהדרת. השכנים שלנו מאוד נחמדים ובסך הכל נראה לי שעשינו את הצעד הנכון, אני ממש לא מתגעגעת ללוס אנג'לס ובעיקר לא לפקקים”.

אז אין מה לדבר על חזרה לעיר?

"ממש לא. אני אוהבת את קצב החיים כאן. הילדים שלי הולכים לבתי ספר יהודים בעוד שבלוס אנג'לס הם היו הולכים לבתי ספר ממלכתיים. בלוס אנג'לס לא היינו יכולים להרשות לעצמנו את זה ואילו כאן כן. חוץ מהקור והקרח שמכסה את הכבישים בחורף, קשה לי לחשוב על הרבה מינוסים. הטקסנים אנשים מאוד חביבים ומכניסי אורחים. יש לי כבר קבוצה של חברות שאנו יוצאות ביחד כל יום להליכות, נפגשות עם הילדים בפארק ועורכות פליי-דייטס בכל פעם בבית אחר”.

מה יקרה אם בעלך ימכור את בנייני הדירות שלו ויחליט להשקיע דווקא בל.א?

"אני לא שוללת אפשרות שזה יקרה והוא באמת מחפש להשקיע גם בלוס אנג'לס, אבל אני מקווה שנישאר כאן. בלוס אנג'לס הכל הרבה יותר לחוץ ופקוק ופה יש אווירה אחרת, רגועה יותר. החיים מתנהלים בקצב אחר ואיכות החיים גבוהה יותר. אתה מקבל הרבה יותר עבור הכסף שלך”.

ומה אומרים הילדים?

"ילדים מתרגלים לכל מצב ולכל מקום. כשסיפרנו להם שאנחנו עוברים לטקסס, הם חששו ובכו ואמרו שאינם רוצים לעזוב. היום, אם נגיד להם שאנחנו חוזרים ללוס אנג'לס, אני מאמינה שהם יגיבו אותו הדבר. הם אוהבים את דאלאס, אבל הם ילדים מאוד סתגלנים”.

ישראלים נוספים שעזבו את העיר לטובת ערים אחרות בארה"ב (לא מחשיבים את ניו יורק וסן פרנסיסקו למשל בקטגוריה הזאת) הודו באוזני שהם רואים בכך כישלון. "זה כמו שמישהו יעבור מתל אביב לדימונה”, אומר י.כ., "מי רוצה לעבור לדימונה לאחר שגר בתל אביב? ברור שכולם מעדיפים לגור בעיר הגדולה, זו שמציעה לך מכל טוב, אבל העיר הזאת גם קורעת לך את הצורה ואת הארנק, אז אתה צריך לבחור, או לגור כתפרן באיזה חור או לעבור לעיר אחרת שתאפשר לך לחיות כמו בן אדם".

אתה מכיר עוד ישראלים באזור שלך שעברו לשם מלוס אנג'לס?

"כן, יש לי לפחות עוד שלושה-ארבעה זוגות חברים שעברו לכאן מלוס אנג'לס. שאלתי אותם אם הם יהיו מעוניינים להתראיין וכולם אמרו שלא. אני יודע גם למה, לאף אחד לא נעים להודות שהוא עבר לכאן בכלל שלא הצליח כלכלית. אז הם ממציאים סיבות אחרות, שכיף כאן יותר, שקט, קהילה קטנה, אבל זה בולשיט. אף אחד מהם לא היה מגיע לכאן אם היתה לו ברירה. החיים פה פשוט זולים יותר, נקודה”.

אז למה לא לחזור כבר לארץ? שם לפחות לא צריך להתמודד עם בתי ספר פרטיים יהודים, יש גם את המשפחה ויש עזרה סוציאלית אם צריך?

"כי שוב, זו הודאה בכישלון. לא הצלחנו להסתדר שם, אז חזרנו עם הזנב בין הרגליים. אבל זה לא רק זה, החיים בארץ לא פחות יקרים מלוס אנג'לס ובנוסף יש את המתח של פיגועים ומלחמות, אז הם מעדיפים להישאר כאן. לפחות פה הם לא צריכים להתמודד עם הנושא הביטחוני”.

גלית המתגוררת בפאלם ספרינגס דווקא לא מרגישה כל ‘בושה’ על עזיבתה את העיר לטובת המדבר המרוחק כשעתיים מלוס אנג’לס. "כן, עזבנו כי לא יכולנו לעמוד בהוצאות. לאחר ששילמנו את המשכנתא, המיסים על הבית ואת התשלומים על בתי הספר הפרטיים של הילדים, בקושי נותר לנו כסף לאכול. אז מכרנו את הבית ועברנו לגור בשכירות ועדיין היינו חנוקים. יום אחד זכינו בחופשה משפחתית בפאלם ספרינגס לאחר שהלכנו לאחת מאותן הרצאות מצחיקות על חבילות חופש. אני אומרת מצחיקות כי למי בכלל יש כסף לרכוש Time Share אבל הלכנו להרצאה כי ידענו שבסופה יתנו לנו חופשה בבית מלון, וכבר לא יצאנו לחופשה איזה חמש שנים. מכל היעדים שהציעו לנו, בחרנו דווקא את פאלם ספרינגס כי לא היינו צריכים לטוס לשם. הגענו לעיר ופשוט התאהבנו בה. אנחנו בכלל אוהבים מדבר וחום, אז העיר ממש דיברה אלינו. הסתובבנו קצת וראינו מספר בתים שעמדו למכירה. בגלל שהיה יום ראשון, הברוקרים ערכו Open House ונכנסנו סתם לראות. זה היה לא יאומן, בתים כל כך יפים, עם נוף אינסופי של מדבר, כל כך הרבה שלווה ושקט. הסתכלנו אחד על השני ואמרנו, זהו זה, אנחנו עוברים לפאלם ספרינגס. מאז עברו שמונה שנים ואנחנו מברכים כל יום על ההחלטה שלנו".

מה החברים שלכם אמרו על ההחלטה לעזוב לפאלם ספרינגס?

"הם לא ממש הבינו את זה. בשבילם, פאלם ספרינגס היא עיר שמגיעים אליה לסופשבוע, לנופש, לא עיר שגרים בה. חלקם אמרו לנו: אתם לא כל כך זקנים, חכו קצת. כי בראש של הרבה אנשים פאלם ספרינגס היא עיר של קשישים. זה נכון, יש אוכלוסיה קשישה גדולה בעיר, אבל יש גם הרבה צעירים".

ומה הם אומרים היום?

"היום כשהם מגיעים לבקר אותנו הם סופסוף מבינים. הם רואים איך אנחנו חיים וכמה שטוב לנו, הם אומרים שאנחנו נראים כמו זוג שיצא לחופשה ושכח לחזור הביתה. וכך אנחנו באמת מרגישים. בערבים אנחנו פותחים את החלונות הפונים לנוף המדבר, יושבים על כוס יין ומסתכלים על השקיעה. אנחנו לא שומעים מכוניות, לא צפירות, הכל שקט. זוהי חוויה אדירה”.

ומה מבחינת עבודה?

"העבודה של שנינו נעשתה גם בלוס אנג'לס מהבית, אז זה לא באמת משנה. כשיש לנו לפעמים פגישות, וזה לא קורה לעיתים קרובות, אולי פעם בחודש, אז אנחנו נכנסים למכונית ונוסעים ללוס אנג’לס".

בעלה של גלית, ירון, מצטרף לשיחה: "יש לי הרבה חברים, גם בארץ וגם בלוס אנג'לס שחולמים לעשות שינוי, לעבור למקום אחר, אבל נשארים תקועים בגלל שהם פוחדים. יש את החשש מהלא נודע, חשש מכך שהמעבר לא יוכיח את עצמו, חשש ממה יגידו אחרים, אבל בגלל החששות האלה אנשים מפסידים הרבה בחיים. גם כשאנחנו היו כאלה שניסו להניא אותנו מלעשות את הצעד הזה, אבל הם דיברו מהחששות שלהם עצמם. אז מה היה קורה אם המעבר הזה היה נכשל? שום דבר. היינו חוזרים ללוס אנג'לס או עוברים למקום אחר. מה כל כך נורא בזה? אז ניסינו.

“לשמחתי, המעבר הזה, שבכלל לא תיכננו אותו מראש, הוכיח את עצמו. בלוס אנג'לס הייתי כל הזמן עסוק בלרוץ ולעשות כסף ובקושי היה לי זמן לעצמי ולמשפחה שלי. היינו מוזמנים לפה ולשם והרגשנו צורך להיות בכל מקום, להיות בעניינים, לא להפסיד שום דבר, כשבסך הכל היינו הרבה יותר מאושרים סתם לשבת בבית ולהיות ביחד. היום אני הרבה יותר רגוע וכך גם אשתי. המדבר הזה עשה לנו רק טוב. המעבר לא רק הקל עלינו כלכלית, אלא שינה את צורת החיים שלנו והיום אנחנו יותר מאושרים מהתקופה בה גרנו בלוס אנג'לס. אני ממליץ לכל אחד שרוצה לעשות שינוי ולעבור לעיר אחרת, לעשות את זה וכמה שיותר מוקדם, יותר טוב. לוס אנג'לס הרי תמיד תשאר שם אם הם יחליטו לחזור אליה”.