קרוב לשנה חלפה מאז נפטר מנחם זילברמן, שחקן/קומיקאי/עיתונאי/סטנדאפיסט ובשנים המאוחרות יותר של חייו, לאחר שעבר ללוס אנג'לס בשנת 2000, עורך "ידיעות אמריקה" ומדריך טיולים. והנה, בתו, אביגיל, מספרת כי לאחר מותו ב-13 בינואר 2014 בלוס אנג'לס, היא מצאה בביתו יומן שכתב כספר עלילתי, בגוף שלישי, והיא מבקשת לפרסם אותו.

בספר מספר זילברמן על ילדותו כילד אילתי שחי עם שני אבות ואמא אחת שלא ממש הבינה אותו. "ילדתי כזה ילד חמוד ותראה מה עשית לי ממנו”, מספר זילברמן בספרו על מה שאמו נהגה לומר לו. הוא גם כתב על הסיבה בגינה עזב את הארץ, לאחר שלא הצליח לקבל עבודות ולהתפרנס בכבוד. "שכחתי לציין שאני מאוד מפורסם”, כותב זילברמן בשמו של ‘מוישה’, השם שאימץ לעצמו ביומן.

"רק בישראל יכול אדם להיות כל כך ידוע ושלא יהיה לזה קשר למצבו הכלכלי. ואולי זה הכישרון המיוחד שלו, התפרנות. לא פעם היה עוצר מישהו לידו ברמזור, פותח את החלון, מצביע על המכונית הסמרטוטית וצועק לו: ‘זה כל הדאווין שלך מוישה?’ לאמיתו של דבר, מוישה תמיד הרגיש עשיר. שמח בחלקו. כשכל אחד ברחוב מכיר את הפנים שלך, אתה לא צריך שעון רולקס ומרצדס. כשאתה מפורסם, אנשים לא רוצים לקחת ממך כסף, לא מבקשים ממך כרטיס כניסה. הנוכחות שלך שווה יותר ממחיר הכרטיס".

כשאביגיל מצאה את היומן בביתו של אביה, היא חשבה בתחילה שמדובר בספר כי על הכריכה נכתב: ‘יומנו של מוישה’, אבל לאחר שהתחילה לקרוא, הבינה כי מדובר ברומן אוטוביוגרפי. השם ‘מוישה’ נבחר מאחר והיה חביב על זילברמן במיוחד. הוא גם כתב לדודו טופז את המערכון הקלאסי ‘מוישה והאורנג’דה'.

"כשאבא שלי נפטר, הייתי שבורה”, מספרת אביגיל, "מעולם לא חטפתי כזאת סטירה מהחיים". היא הגיעה ללוס אנג'לס מיד לאחר שקיבלה את הטלפון מאחיה החי אף הוא כאן, ואת 14 שעות הטיסה העבירה בבכי. "הגעגועים לאבא שלי בלתי נסבלים והספר הזה הוא כמו עוד מתנה אחרונה מאבא, דרישת שלום, עוד כמה סיפורים שלא הכרתי, עוד כמה בדיחות".

עכשיו, אומרת אביגיל, היא רוצה לחלוק את המתנה הזאת עם כולם והיא מבקשת להוציא את הספר לאור בפרוייקט מימון להמונים. לשם כך, היא שיחררה קטעים מהספר לפרסום בתקווה שיאסף מספיק כסף שיאפשר את פרסומו.

"יום אחד עיצבן מוישה איזה ילד גדול”, כותב זילברמן, “יצחק, שהתקרב בצעדים מאיימים, אמר: "עכשיו, אני אפרק לך את הצורה".

“בסדר”, ענה לו מוישה, ”מהצורה לא איכפת לי, רק אותי תעזוב”. זה הצחיק. יצחק התרסק מול עיניו הנפעמות של מוישה וכל העצבים עברו לו. חייו ניצלו בידי הלשון. זה היה רגע בו נולד קומיקאי.

“אצלם בבית נולד הפתגם ‘אמא יש רק אחת, אבא שניים’. מוישה תמיד הרגיש בר מזל עם שני אבות. ‘יש ילדים מסכנים שאין להם אפילו אבא אחד ולי יש שניים’, אמר לעצמו. מזלו ששניהם אהבו להיות אבא שלו. מוישה היה בהחלט ילד מקצועי. למעשה, כל כך הצליח כילד שהחליט להישאר ילדותי עד היום. ‘עם אמא שלי יש לי פנקסנות נפרדת’, הוא מצייץ לעצמו בפחד, ‘אם יהיה לי אומץ, אציץ בפנקסים האלה’. איך אומרת לו אמא שלו: ‘אני ילדתי ילד כזה חמוד ותראה מה עשית לי ממנו’, או ‘אל תצחקו, אחרי זה הוא חושב שזאת חוכמה’”.

“כשכולם השקיעו בבורסה, באגרות חוב, בזהב, בעסקים, מוישה השקיע בזיכרונות נעימים. ‘אני רוצה להיות בטוח’, כותב מוישה, ‘שברגע ההוא, עם רגל אחת בקבר כשתעלה השאלה הבלתי נמנעת: קיבלת כך וכך שנים, לפחות נהנית? לא אתחיל לגמגם".