תחרות העסקים הקטנים: צפו בזוכים
תחרות העסקים הקטנים שהתקיימה בחסות ynet, ידיעות אחרונות ובנק הפועלים, הגיעה לסיומה. בואו לראות את המסע שעשו חמשת העסקים הזוכים - מפתיחת התחרות ועד לזכייה הגדולה
תחרות העסקים הקטנים שהתקיימה בחסות ynet, ידיעות אחרונות ובנק הפועלים, הגיעה לסיומה. בואו לראות את המסע שעשו חמשת העסקים הזוכים - מפתיחת התחרות ועד לזכייה הגדולה:
כתבות נוספות בערוץ העסקים הקטנים
הזוכה: מר קייק
מייסד: מרק אטלי מיקום: נתניה תחום פעילות: יבוא חומרי גלם לאפייה שנת הקמה: 2012 מספר עובדים: 15
קלות וניל וקינמון, קרם קוקוס, מחיות פיסטוק והרבה מאוד שוקולד - מרק אטלי, סוכן מכירות לשעבר שגדל בדימונה, היגר לצרפת וחזר לארץ לפני 18 שנים, לא חלם בזמנו שהפינוקים המתוקים האלה יהיו הבסיס לשגשוגו הכלכלי. אבל המציאות הוכיחה אחרת, וכיום אטלי הנתנייתי עומד בראש "מר קייק" - עסק מצליח ופופולרי במיוחד למוצרי אפייה ובישול, שהקים בעשר אצבעות. העסק מגלגל 19 מיליון שקלים בשנה ומוכר את מרכולתו למיטב השפים והקונדיטורים בארץ.
מלבד מגוון עשיר של חומרי גלם לאפייה ובישול, שמתחדש כל העת, ניתן למצוא בחנות של אטלי באזור התעשייה הישן בנתניה גם אוסף רחב של אביזרי טבחות, ואת כל המוצרים ניתן לרכוש ישירות בחנות או להזמין דרך הטלפון והאינטרנט. אטלי, שמוכר גם ללקוחות מוסדיים וגם ללקוחות פרטיים, כבר ידאג שכל מוצר ומוצר יגיע ליעדו, מאילת עד קריית־שמונה.
אטלי מתכנן להרחיב את האימפריה הקטנה שלו ולפתוח חנות בוטיק למוצרי אפייה ובישול במרכז הסוהו המוקם בימים אלה במתחם פולג בנתניה. כמו כן, צפוי שיתוף פעולה בינו לבין חברת כלי המטבח "ארקוסטיל", שתמכור את מוצרי מר קייק בחנויותיה. למרות ההצלחה והצמיחה, אטלי אינו מגדיר את עצמו כ"איש עסקים". לדבריו: "הגעתי לזה במקרה. אף פעם לא חלמתי על עסק גדול, והרבה שנים עסקתי בהישרדות ובמכירה מדלת לדלת. יד ימיני בעסק, יהושע, שאל אותי איך זה שאני מצליח כל כך. אמרתי לו שאני מאיר פנים לכולם. גם כשאני נמצא באוטובוס בצרפת וגם כשאני הולך לבית הכנסת בשבת בבוקר אני אומר שלום לכל מי שנמצא. פה טמונה ההצלחה".
מהמר ומצליח
אטלי (54) נולד באלג'יר והגיע לדימונה בגיל שנה. את לימודיו התיכוניים לא סיים ויצא לעבוד, כי נדרש לעזור לפרנסת המשפחה. אחרי שירותו הצבאי כמפקד טנק במהלך מלחמת לבנון נסע לצרפת, בעקבות הוריו שהיגרו לשם, ונשאר במדינה 15 שנים. בתקופה זו התפרנס מעבודות מזדמנות כסוכן מכירות. באחד מביקוריו בארץ פגש את רויטל, אשתו לעתיד. היא נסעה עימו לצרפת, אך העדיפה את ישראל וכך חזרו השניים לארץ עם בתם אנאל, שהייתה אז בת שנה.
כמו שהורגל בעבר, אטלי התמודד בתחילת דרכו החדשה בישראל עם אתגר הפרנסה הלא פשוט. הוא מתאר: "עבדתי שבוע בקרמיקה, אבל לא הסתגלתי. החלטתי ללכת על תחום שהכרתי בצרפת כסוכן מכירות: מכירת כלים לאפייה. ההתחלה הייתה קשה, כי לא היה לי כסף. בלילות עבדתי במכירת יחידות נופש ובימים הסתובבתי באוטובוס בין בתי מלון ועסקי קייטרינג עם קטלוג שהדפסתי בעצמי כדי לראות אם יש ביקוש למוצרים. ההיענות הייתה רבה, כי תחום היבוא של מוצרי אפייה היה אז בחיתוליו בארץ ולבעלי עסקים לא היה איפה לקנות. הבנתי שכדאי לי לייבא את המוצרים".
איך הצלחת לממן את המוצרים הראשונים שייבאת?
"לשמחתי, הבוס שלי לשעבר בצרפת שלח לי סחורה ללא תשלום, כי הוא ידע שאני אמין ושאשלם לו בהמשך".
בשלב הבא רכש אטלי רכב מסחרי קטן, ותוך כדי עבודתו הנוספת בלילות שיווק והוביל מוצרים ללקוחות. מלבד המוצרים שייבא בצרפת, כיתת אטלי את רכבו גם בין ספקים מקומיים של חומרי גלם לאפייה ובין חנויות סיטונאיות לכלי בית בדרום תל־אביב על מנת לספק ללקוחותיו כל אביזר או חומר גלם שיחפצו בו. הוא מספר: "גם אם מישהו באשדוד רצה איזה חומר גלם או אביזר במאה שקל, נסעתי לקצה השני של הארץ כדי להביא לו. גם בדקתי מה כתוב על התוויות של מוצרי אפייה, כדי להביא את חומרי הגלם הרלוונטיים".
עם הזמן תפס העסק תאוצה והפך למקור פרנסתו הבלעדי של אטלי. בשנת 2000 הוא פתח חנות ששטחה 50 מ"ר באזור התעשייה הישן בנתניה, ולימים הרחיב את שטחה ל־100 מ"ר. בחנות החל אטלי למכור מוצרים גם ללקוחות פרטיים ("התחלתי למכור באריזות קטנות לאפייה ביתית. למשל, חילקתי 5 ק"ג שוקולד לחתיכות של 500 גרם וארזתי בעצמי"). כיום לצד החנות פועל מתחם לאריזת מוצרים ששטחו 150 מ"ר, ומאגר הלקוחות הקבועים של העסק - למעלה מ־90% מהם הם לקוחות מוסדיים - מונה כאלף לקוחות. אטלי מעסיק 15 עובדים, בהם נהגים ומחסנאי, ואשתו ובתו עובדות בקופת החנות.
אתה יכול להצביע על רגע מסוים שבו העסק נסק?
"אחד הדברים שהרימו את העסק, עוד בתקופה שהסתובבתי עם הרכב שלי, זה שהצלחתי להשיג תרסיס שמן שלא היה לאף אחד בארץ. אחד הלקוחות שהגעתי אליהם ביקש ממני שישה בקבוקים. כשהתקשרתי לספק הוא היה מוכן למכור לי בתנאי שאקנה את כל המלאי שהיה לו ב־50 אלף שקל, כי הוא רצה להיפטר מזה. לא היה לי אז 5 שקלים לקפה, אבל לוויתי כסף מחמותי והוא הביא לי את כל הבקבוקים. יצא שכל בקבוק עלה 50 אגורות, אבל כיוון שהלקוחות התחילו להתלהב מהתרסיס ורק לי היה את זה, מכרתי כל בקבוק ב־50 שקל. מהרווח הזה העסק התחיל להתגלגל".
בעצם לקחת סיכון משמעותי.
"היה פה הימור, אבל אני תמיד מהמר על מוצרים שעוד לא חשבו עליהם ותמיד זה מצליח. אני אוהב מאוד לחפש מוצרים חדשים באינטרנט או בתערוכות שאני נוסע אליהן בצרפת. לפני שנתיים, למשל, נתקלתי בתערוכה כזאת בבחור שמכר שקיות זילוף חד־פעמיות בצבע ירוק. כל הישראלים בתערוכה התלהבו מהמוצר אבל רצו להוריד את הבחור במחיר. היה שם איזשהו קונדיטור שאמר לי: 'כדאי שתיקח את המוצר זה', אז בדקתי אותו וראיתי שהוא מצוין. השקית חלקה מבפנים, וכך הקרם יוצא חלק, אבל מחוספסת מבחוץ כדי שהידיים לא יחליקו. הזמנתי שני משטחים וזה הלך מצוין. אחרי זה הזמנתי קונטיינר. כשהמתחרים שלי ראו את זה, הם התקשרו לספק כדי לקנות ממנו, אבל אני הפכתי למשווק הבלעדי שלו בארץ".
בד להתפחת לחם
כיום מבחר המוצרים בחנות של אטלי הוא גדול ומרשים. הוא מתגאה במיוחד במוצרי השוקולד של חברת קאליבו הבלגית, שאותם החל לשווק באופן בלעדי לפני שלוש שנים כמוצר הדגל של החנות, אבל מלבד זה ניתן למצוא במר קייק שלל מציאות נוספות. קצרה היריעה מלתאר את המגוון, וגם אטלי עצמו מתקשה להתחיל למנות פריטים: "יש לנו, למשל, גלזורה לעוגות, ומליות ומחיות מכל מיני סוגים, ומרציפן מצוין מדנמרק ושקדים טחונים מספרד, ומדחומים למדידת הטמפרטורה של הבצק ואפילו בד מיוחד להתפחת לחם. אנחנו גם מייבאים פולי טונקה, שקשה מאוד להשיג בארץ".
פארדון, מה זה פולי טונקה?
"זה מין תבלין שהוא בין מקל קינמון למקל וניל, ומשמש לבישול ולאפייה".
אטלי מודה שמאז ראשית דרכו של העסק קמו לו מתחרים רבים, אך לדבריו, הוא אינו חושש מתחרות. "התחרות רק מדרבנת אותי ואני דואג תמיד להיות שלושה צעדים לפני כולם. אני צריך לחשב מהלכים כל הזמן, כמו במשחק שחמט. למשל, לפני כמה שנים היה מחסור עולמי בקקאו. אני הרגשתי את המומנטום קצת לפני זה והספקתי לקנות 50 טון מאוד בזול. כשנוצר ביקוש גדול והמחירים עלו, מכרתי במחיר הרבה יותר יקר ממה ששילמתי והרווחתי מצוין".
ובכל זאת, זה לא פשוט להתמודד עם תחרות עזה.
"זה נכון. בזמן האחרון התחרות כל כך חזקה והמחירים שספקים מציעים כל כך נמוכים, שחלק מהלקוחות המוסדיים מוכנים להתפשר על איכות רק לקבל הנחה. אני רואה לפעמים שלא משנה כמה אני משקיע בלקוח ובאיכות של המוצרים, הוא עדיין מסוגל לעזוב אותי בגלל הבדל של 20 אגורות לקילו. בכלל בארץ עם תנאי התשלום הגרועים זה לא קל בכלל, ולקיים עסק זה דבר שוחק. זו אחת הסיבות שאני רוצה להתמקד עכשיו בפלח השוק של הלקוחות הפרטיים".
איזה יתרון יש לך מול לקוחות פרטיים?
"קודם כל, עבור לקוחות כאלה המחירים שלנו מאוד נוחים, אפילו בהשוואה לסופר. אצלנו אפשר לקנות שוקולד איכותי ב־3.5 או 4.5 שקלים ל־100 גרם לעומת 19 שקל לחפיסה בליגה הזאת בסופר. חוץ מזה, אנשים גם אוהבים את חוויית הקנייה בחנות ולהיחשף לדברים חדשים".
חנות הבוטיק של מר קייק, שמיועדת להיפתח בעוד כשנה במסגרת פרויקט הסוהו במתחם פולג, היא חלק ממאמציו של אטלי להפנות את הזרקור ללקוחות הביתיים. "זו אמורה להיות חנות של 85 מ"ר, שתהיה קצת יותר מהודרת. אני גם רוצה להביא לשם כל מיני ריבות ושוקולדים מיוחדים שאני לא מוכר בסיטונאות".
אתה לא חושש מהסיכון הכספי שבהתרחבות?
"ממש לא. אם אני הולך על משהו, זה בטוח יצליח".
אתה עצמך אופה בבית?
"אני מבשל, אבל לא אוהב לאפות. לעומת זאת, אנאל, הבת שלי, אופה המון והכל. יש לה רעיונות מדהימים. היא בת 19 וסיימה לא מזמן שירות לאומי, ומאז היא עובדת בחנות. היא לומדת ממתכונים שהיא מוצאת וממה שהיא שומעת מלקוחות. לא מזמן היא הכינה עוגה צרפתית מסורתית: גאלט דה רואה, כלומר עוגת המלכים, שמכינים בצרפת מ־25 בדצמבר עד סוף ינואר. העוגה עשויה מבצק עלים שמורחים עליו תערובת של שקדים טחונים וביצה - מין מרציפן ביתי - ולמעלה מניחים שכבת בצק שחורצים בה עם סכין, כדי שיהיה יפה. לפי המסורת, מחביאים בעוגה חפץ, והסועד שנתקל בו מוכתר כמלך וצריך להביא למחרת עוד עוגה".
נימוקי השופטים:
יזם שסוד ההצלחה שלו הוא עבודה מכל הלב. השופטים התרשמו מהתהליך שעבר – ממכירת מוצרי אפייה מדלת לדלת ועד מכירה לשפים ולקונדיטורים רבים בכל הארץ. למרות שמדובר בתחום עם מתחרים רבים, אם ייתן שירות איכותי וייחודי ללקוחות - יצליח להתפתח.
הזוכה: ג'וחא גסטהאוס
מייסדים: נטע חנין ואחמד ג'ורבאן מיקום: ג'סר א־זרקא תחום פעילות: ניהול גסטהאוס לקידום התיירות בכפר שנת הקמה: 2014 מספר עובדים: 3
פעמים צעד קטן של עסק הוא צעד גדול לקהילה שלמה. ככה זה במקרה של "ג'וחא גסטהאוס" - הוסטל צנוע למטיילים שפתחו לפני שנה בכפר ג'סר א־זרקא אחמד ג'ורבאן, בן המקום, ונטע חנין, תושבת מושב אביאל הסמוך. בהוסטל, שממוקם בבית דו־קומתי ששייך לג'ורבאן, יש בינתיים רק שלושה חדרי לינה ו־12 מיטות, אבל השפעתו חורגת בהרבה מעבר לרדיוס המצומצם של ההוסטל עצמו. באמצעות ההוסטל ופעילויות שהם עורכים סביבו, הצליחו שני היזמים תוך זמן קצר להפוך את ג'סר א־זרקא כולו למוקד תיירותי ולחולל בו תנופה עסקית.
"את ג'סר א־זרקא ליוותה במשך שנים הסטיגמה של כפר עני ו'כפר של עבריינים'", מסביר גו'רבאן, שחלם זמן רב לשנות את המצב. "היינו מין אי בודד ומנותק שאנשים חששו להיכנס אליו. אנחנו הכפר הערבי היחיד ששוכן על רצועת החוף, ותמיד היה פה פוטנציאל תיירותי אדיר, שלא מומש". חנין מצידה ביקרה בג'סר במקרה, התאהבה בכפר הדייגים הקטן ובחלקת החוף הקסומה שלו, והבינה שבאמצעות הקמת בית הארחה במקום ניתן לשדרג את תדמיתו וליצור בו תשתית לפעילות כלכלית נוספת.
בשנה האחרונה נרשמו בג'וחא יותר מ־2,000 לינות, והכפר הפך לאטרקציה תיירותית לישראלים ולזרים כאחד. את המבקרים בכפר מפנים ג'ורבאן וחנין לסיורים מודרכים ולסדנאות יצירה שהם מארגנים, וגם לארוחות בבתים מקומיים. כמו כן, השניים מגייסים מתנדבים מחו"ל, שבתמורה ללינה בהוסטל תורמים זמן וידע לטובת הקהילה המקומית בפעילויות שונות. במקביל, בעקבות התנופה התיירותית, נפתחו בכפר כמה עסקים חדשים בתחום המזון. אם שואלים את חנין וג'ורבאן, זו רק ההתחלה.
כשאחמד פגש את נטע
חנין (36), נשואה ואם לארבעה (הקטנה בת שישה שבועות), גדלה ברעננה. היא עורכת דין, ועד לפני כשנתיים עבדה כתובעת פלילית במח"ש. כשאמה, רותי פרנקל - יוצרת סרטים המתגוררת בקיסריה, החליטה לצלם בג'סר א־זרקא סרט תיעודי על דייגי הכפר, היא הצטרפה אליה לביקור. "הוקסמתי מיד ונזכרתי בגעגוע בימיי כמדריכת צלילה בסיני", היא מספרת. "הרגשתי שהכפר הזה, עם הדייגים והסירות והחוף הבתולי, הוא המקום הנכון לממש חלום ישן: לנהל גסטהאוס למטיילים. ידעתי גם שגסטהאוס אחד כזה יכול לתרום משמעותית לכלכלה המקומית ולהפוך נקודה נידחת לאתר תיירותי שוקק. חוץ מזה, חשבתי שבמקרה של ג'סר מיזם מהסוג הזה יכול להוות בסיס לאינטראקציה בלתי־אמצעית בין יהודים וערבים".
היא עזבה את עבודתה במשטרה ("זו עבודה מאוד מעניינת, אבל החלטתי לעבור מעיסוק בפסימי לתחום האופטימי") והלכה לחפש יזם מקומי שיסכים להקים איתה הוסטל ("היה חשוב לי שהעסק יהיה בבעלות של תושב המקום, כדי לעורר השראה בקרב אנשים נוספים בכפר"). כעבור חצי שנה, בעקבות המלצה של מכר משותף, היא פגשה את ג'ורבאן (45) – דור חמישי בג'סר וחשמלאי במקצועו, שהתלהב. ג'ורבאן, נשוי, אב לשבעה וסב לנכדה בת חודשיים, פנה לפני שנים לתחום היזמות והקים בכפר במשך השנים עסקים שונים, מצליחים יותר ופחות - מבית קפה ועד גן אירועים.
השלב הבא היה גיוס כסף לשיפוץ המבנה. כאן היה לחנין עוד רעיון: פנייה למימון המונים. השניים הציגו את המיזם שלהם באתר גיוס ההמונים "הדסטארט", הציעו לתורמים פוטנציאליים לילה בהוסטל וסיור מודרך, וקיוו לגייס כך 60 אלף שקל. בפועל הם גייסו 92 אלף שקל. חנין: "כל התומכים בהדסטארט היו ישראלים, והופתענו והתרגשנו מהיקף התמיכה. זה מאוד ריגש גם את תושבי הכפר. עשו עלינו כתבות בטלוויזיה, ותושבים צפו בהן שוב ושוב, בשידור חוזר".
כמה מהמתארחים בכפר הם ישראלים?
ג'ורבאן: "כ־60% הם מחו"ל והיתר ישראלים. מגיעים אנשים שחלפו על פני הכפר בכביש החוף ומעולם לא נכנסו, ומספרים כמה הם נהנים וכמה הכפר יפה וידידותי".
איך מגיבים תושבים בכפר למיזם?
ג'ורבאן: "מאז שהעסק התחיל לפעול, אני מקבל מחמאות כל הזמן. אומרים לי: 'כל הכבוד שהצלחת להכניס אנשים לכפר'. בשביל התושבים גם הקשר עם יהודים וגם הקשר עם תיירים מחו"ל הוא מבורך, בגלל תחושת הבידוד שחיינו איתה במשך המון שנים. אחד הדברים שקורים עכשיו זה שתיירים מגיעים לחתונות בכפר. מבחינתם זה חלק מהאטרקציה, ועבור תושבי הכפר זה כבוד גדול שפתאום רוקדים אצלם אנשים מחו"ל".
קמפינג ומרכז מורשת
תנופת המבקרים החדשים בכפר, שחלקם לא לנים בגסטהאוס אך מגיעים לפעילויות היומיות שחנין וג'ורבאן מארגנים, כמו הסיורים המודרכים בכפר, תורמת ישירות לעסקים נוספים במקום. חנין: "אנחנו תמיד מפנים תיירים למכולת ולירקן ממול, ובעקבותינו נפתחו גם עסקים חדשים. שלושה חודשים אחרי שפתחנו את הגסטהאוס נפתחו לידינו גלידרייה ודוכן פלאפל, ובעל חומוסייה שסגר חזר לפעול. בהמשך נפתחה עוד מסעדה על הים. יש עלייה ניכרת בכמות המבקרים הישראלים בכפר בסופי שבוע, בעקבות החשיפה התקשורתית שקיבל המיזם שלנו. פתאום ג'סר נהיה מקום שישראלים מסתובבים בו בשבת ומחפשים מה לקנות".
איך אתם מגייסים מתנדבים מחו"ל?
ג'ורבאן: "יש אתרי אינטרנט שמיועדים לכך. כתבנו שאנחנו צריכים מתנדבים וחבר'ה התחילו להגיע. הגיע למשל דגלאס מאלבמה שלימד כאן אנגלית שלוש פעמים בשבוע. מתנדבת אחרת, דיינה מניו־יורק, הכינה שלטים באנגלית לכל בעלי העסקים".
איך התמודדתם עם המלחמה בקיץ?
ג'ורבאן: "זה בהחלט השפיע עלינו. התבטלו הזמנות ללינות ולסיורים, אבל למזלנו, אנחנו עדיין מקום קטן שלא מצריך הרבה כוח אדם, ואנחנו מפרישים משכורות לשני עובדים בלבד. יש לי גם בית קפה מקומי. אז שרדנו. עכשיו המתיחות בצפון החזירה אותי לתקופה ההיא. בינתיים אנחנו לא מרגישים את זה, כי אנחנו רחוקים מאזור המתיחות".
בשנה שחלפה מפתיחת העסק הוא לא הניב רווחים, והיזמים משקיעים את כל ההכנסות בתפעול ובפרויקטים חברתיים.
כעסק חברתי קשה לכם במיוחד?
חנין: "זו בהחלט מתכונת מאתגרת, כי מצד אחד, אנחנו רוצים להשקיע משאבים במישור החברתי, ומצד שני, אנחנו לא זכאים להטבות שיש לעמותות, כמו פטור ממס על תרומות. מעבר לזה, כשלא רואים את הרווחיות כמטרה בלעדית ומשקיעים בפרויקטים חברתיים, זה מגביל את מקורות המימון. לשמחתנו, קרן IVN לעסקים חברתיים בחרה אותנו בשנה האחרונה כאחד העסקים שהיא תומכת בהם, אבל ברור שאנחנו חייבים להציב גבולות בכניסה לפרויקטים נוספים, כי אחרת לא נחזיק מעמד".
חנין מספרת על "מייד אין ג'סר" - אחד הפרויקטים הטריים שלה ושל ג'ורבאן. במסגרת הפרויקט הם הפכו חלל בתוך מבנה בכפר לגלריה, שבה נערכות סדנאות יצירה על בסיס חומרי גלם מקומיים, בעזרת סטודנטית מתנדבת מצרפת. לדברי חנין, "המטרה העיקרית היא להכשיר תושבים בכפר במלאכות שיאפשרו להם לייצר פריטים למכירה. אנחנו גם מנסים להחיות בסדנאות מלאכות מסורתיות שהתקיימו בכפר, כמו קדרות וקליעת סלים ומחצלות מהקש שצמח בביצות באזור, ושימוש בחומרים ממוחזרים. מבקרים שבאים לסדנאות מבחוץ משלמים עבורן, והתושבים מקבלים אותן חינם. עם זאת, יש לנו קשיי תקציב בהקשר הזה, ואנחנו מתקשים לקנות את החומרים הנדרשים".
למרות קשיי התזרים, ג'ורבאן וחנין שומרים על רמת מחירים צנועה בהוסטל. לילה בחדר זוגי עולה כ־200 שקל לתיירים וכ־230 שקל לישראלים, בגלל תוספת המע"מ. מיטה בחדר השינה המשותף, שבו 8 מיטות, עולה בין 80 ל־100 שקל. חנין: "יכול להיות שנעלה את המחירים בשלב מסוים, ואנחנו שוקדים על שיפור החדרים, אבל מיטה למטייל בחדר המשותף לא תעלה אף פעם יותר מ־100 שקל. זה חוק ברזל שלנו, כי ההוסטל צריך להיות נגיש לכל מי שמחפש מיטה זולה. זה חלק מהאידיאולוגיה שלנו".
אתם מתכוונים להרחיב את ההוסטל?
ג'ורבאן: "בהחלט. כרגע אנחנו משפצים שלושה חדרים נוספים, ויש סיכוי טוב שנשכור עוד מבנה, או שנעזור לאחרים להקים גסטהאוס נוסף בכפר".
אתם לא חוששים מתחרות?
ג'ורבאן: "בכלל לא. אני רוצה שיקומו כמה שיותר עסקים ביישוב, כולל גסטהאוסים. החזון שלי הוא שבעוד חמש שנים יהיה פה מרכז תיירות מאוד משמעותי".
חנין: "אנחנו גם מסייעים ליזמים בכפר במידע והכנת תוכניות עסקיות, והצלחנו לגייס את משרד התיירות לערוך בכפר קורס ליזמות תיירותית, שאנחנו מלווים אותו".
יש לכם עוד פרויקטים במגירה?
חנין: "אחד הרעיונות שלנו לעתיד הוא להקים מרכז מבקרים בכפר, שיציג את המורשת וההיסטוריה של הכפר, וגם יתפקד כמוקד פעילות וייעוץ למיזמים תיירותיים. עוד חלום הוא הקמת אתר קמפינג על החוף של ג'סר, שיציע אוהלים או מקומות לוואן".
אתם לא חוששים שמרוב פרויקטים האווירה האותנטית של המקום תיפגע?
ג'ורבאן: "יש לי חשש כזה, ולכן אני מקפיד לשמור על קשר עם ראש המועצה ועם המהנדס המקומי, ואני חושב איתם איך לשמר את האותנטיות של הכפר, כי אין עוד מקום כזה בארץ. גם אתר הקמפינג לא אמור להיות משהו מאוד ממוסחר. זה יותר סיני בקטנה".
נימוקי השופטים
השופטים התרגשו עד דמעות מהמיזם של אחמד ונטע, שלא פחדו מקשיים ושמו להם למטרה לקדם את אחד הכפרים המוזנחים והעניים במדינה. בין היתר החליטו להקדיש לפחות 50% מרווחיהם העתידיים לשדרוג הכפר ולהקמת מיזמי תיירות נוספים.
הזוכה: פוטבול טריקולור
מייסדים: גי בלחסן, ברוך גלבוע מיקום: נתניה תחום פעילות: לימוד כדורגל בצבעים שנת הקמה: 2012מספר עובדים: 3
כדור הוא עגול, את זה כל ילד יודע. אבל ברוך גלבוע וגי בלחסן הבינו עוד משהו: שהצבע עושה את ההבדל. שני היזמים הם מאמני כדורגל ותיקים לילדים ונוער בנתניה, שהגו שיטה מקורית להקניית מיומנויות הכדורגל לילדים: תרגול המשחק לפי מפתח של צבעים. נעל הכדורגל מחולקת לכמה צבעים, בהתאם לחלקים השונים של כף הרגל. גם אביזרי אימון כמו קונוסים וחישוקים מאורגנים לפי צבעים. התנועה עם הכדור על המגרש מכוונת לפי הצבעים. כך למשל, בכדור כתום יש לבעוט רק באמצעות החלק הכתום, החיצוני, של הנעל, ובין קונוסים ירוקים יש להוביל את הכדור רק באמצעות החלק הירוק של הנעל. ואלה רק דוגמאות זעירות מתוך מאגר התרגילים הענף שהמציאו.
הרעיון עצמו נולד לפני כשלוש שנים. הם התחילו להציג את שיטתם למאמנים בארץ ובחו"ל, והתגובות היו נלהבות. להמצאה שלהם הם קראו "פוטבול טריקולור" וגם רשמו עליה פטנט עולמי, ובמקביל החלו לייצר נעליים ואביזרים במפעלים בארץ ובסין. היום ערכת המוצרים הבסיסית של "פוטבול" - שכוללת נעליים, קונוסים ודיסק הדרכה - משווקת ב־15 מדינות.
לשחק עם החיצון
גלבוע ובלחסן (שניהם בני 67) הם חברים ותיקים שהכדורגל חיבר ביניהם. גלבוע, כיום תושב אבן־יהודה, הגיע מצ'כוסלובקיה בגיל שנה וגדל בנתניה. הוא שיחק במכבי נתניה מגיל 8 עד 24, ובהמשך הפך למורה לחינוך גופני ואימן ילדים ונוער בקבוצה במשך 30 שנה. אחר כך שימש כמנהל המקצועי של מועדון הכדורגל טוברוק בנתניה. שם הכיר את בלחסן - יליד תוניסיה, ששיחק כדורגל במולדתו ובהמשך בצרפת, ועלה לארץ בשנת 77' עם משפחתו.
בלחסן גר בנתניה והחל את דרכו המקצועית בארץ כמנהל בתי מלון, עד שהבין שהוא "לא יכול בלי כדורגל". הוא עבר לעבוד כמאמן ילדים ונוער במועדון טוברוק, שם פגש את גלבוע לפני 23 שנים. בלחסן: "די מהר ראינו שכמאמנים יש לנו גישה דומה, שהיא חריגה בנוף. לא הספיק לנו להעביר את האימון וללכת הביתה. היינו יושבים ומנתחים איך ללמד ילדים כדורגל, לגרום להם לשחק באופן אמיתי ולא להיות ממוקדים רק בתוצאה".
גלבוע: "ככל שחלפו השנים, ראינו שהמיומנויות הבסיסיות של הילדים שמגיעים לכדורגל יורדות. זה קשור לזה שהשכונה נעלמה. אם פעם בנתניה לא היו רחובות עם כבישים, רק חולות, וכולם שיחקו בחוץ, היום ילדים כבר כמעט לא מתרוצצים בחוץ. לילדים חסר קילומטרז' וזו בעיה, כי עיקר הקואורדינציה והיצירתיות מתפתחות עד גיל 12. נוסף לזה, מאמני כדורגל וספורט לא עוברים התמחות בהקניית יסודות לילדים. זה הרי משהו שחשוב מאוד ללמד בכל תחום: אם בשפות ובמתמטיקה ואם בכדורגל".
זה מה שהוביל אתכם לפתח את שיטת הצבעים?
בלחסן: "כן. בעיקר חיפשנו פתרון לבעיה שכל הזמן נתקלנו בה: שילדים נוטים לשחק עם הצד הפנימי של הרגל החזקה שלהם. זה טבעי. חשבנו איך לגרום לילדים לשחק עם שתי הרגליים ועם כל חלקי הרגל. כשכל הילדים במגרש מתאמנים לפי שיטת הצבעים, גם אין מתח מול המאמן והחברים בגלל הצורך להרשים בביצועים עם הרגל הטובה".
בלחסן וגלבוע השיקו את המיזם שלהם בתערוכת הספורט העולמית הגדולה בתחום הספורט, "איספו", שנערכה בגרמניה בינואר 2012. שם גם אירעה פריצת הדרך העסקית. בלחסן: "עוד לפני התערוכה קיבלנו תגובות מאוד חיוביות מגורמים מקצועיים שנפגשנו איתם בארץ ובחו"ל, אבל בגרמניה פתאום הגיעו אנשים שאמרו שהם רוצים לעשות הזמנה".
כיום יש לעסק כ־250 לקוחות בארץ ובחו"ל, ושיווק המוצרים נעשה במכירה ישירה למאמנים ולמועדוני כדורגל בארץ (בהם מכבי תל־אביב, מכבי נתניה, בית"ר רמת־גן ועוד), וכן דרך סוכנים בחו"ל שמשווקים למועדונים, מאמנים ורשתות. משרדי העסק ממוקמים באזור התעשייה הישן בנתניה והמוצרים נשלחים משני מחסנים – בנתניה ובבודפשט. גלבוע אחראי על השיווק בארץ, במזרח אירופה, באיטליה ובגרמניה; ובלחסן אמון על השיווק בארה"ב, בצרפת וגם במדינות ערביות מסוימות.
איך אתם משכנעים לקוחות לבחור במוצרים שלכם?
בלחסן: "אנחנו נפגשים הרבה עם מאמני ומועדונים וגם עושים אימונים לדוגמה. בשלב הראשון זה לא פשוט, זה כמו לשכנע מישהו להחליף את השוקו שהוא שותה כל בוקר בשוקו טעים יותר שמישהו אחר הכין. אבל כשאנחנו מדגימים, אנשים מבינים את היתרונות".
גלבוע: "אנחנו מעבירים השתלמויות חינם. כשמאמנים באים להשתלמויות, העיניים שלהם נפתחות".
גם בנות יכולות
מחזור המכירות של פוטבול טריקולור עומד כיום על 980 אלף שקל בשנה, אך שני השותפים בהחלט מחפשים דרכים לצמוח. גלבוע: "המימון הראשוני הגיע מגי וממני. אם מנטרלים את ההשקעה שלנו בהגנות משפטיות על הפטנט, העסק כבר רווחי. אבל השקענו יותר מ־2 מיליון שקל. חשוב לנו לגדול – לא רק בשביל הרווח, אלא גם כדי להפיץ את השיטה כמה שיותר. בחו"ל אנחנו מוכרים את הערכה שלנו ב־57 יורו לצרכן, שזה בערך 300 שקל, אבל בארץ אנחנו מוכרים ב־110 שקל. אנחנו רוצים שהמוצרים יהיו נגישים לכל ילד, גם בפריפריה, ושילדים יוכלו להתאמן בבית".
גם ילדות משתמשות במוצרים שלכם?
גלבוע: "מבחינתנו, כמובן, אין הבדל בין בנים לבנות בכדורגל, ויש גם בנות שמשחקות במועדונים שרכשו את המוצרים שלנו. במכבי נתניה יש ילדות, ובבית הספר לכדורגל במועדון טוברוק יש 30־40 ילדות. גם ליגת הבנות של מועדון רמת־השרון מכינה עכשיו רשימת נעליים כדי לקנות מאיתנו".
בלחסן: "בארץ חושבים עדיין שכדורגל זה לבנים, אבל זו טעות. בארה"ב יש הרבה יותר בנות מבנים בכדורגל. אולי בעתיד נגיע לזה שגם בארץ הרבה בנות ישחקו".
בלחסן וגלבוע כבר חדלו מעבודתם בטוברוק, אבל בלחסן עובד כמאמן ילדים במכבי נתניה, ושניהם מעבירים חוגי כדורגל באמצעות השיטה שלהם בבתי ספר ובגני ילדים. לאחרונה אף הוזמנו על ידי עיריית נתניה ללמד כדורגל בשלושה בתי ספר יסודיים בעיר, והיוזמה כבר יצאה לדרך במתכונת של פיילוט. כל הכיתה, על בניה ובנותיה, משתתפת.
מה עם המשפחות הפרטיות שלכם? יש ביקוש למוצרים שלכם שם?
גלבוע: "יש לי שלושה ילדים וחמישה נכדים בני שנתיים עד 10. הם משחקים עם האביזרים שלנו בחצר של הבית עם ההורים שלהם. הנכד הגדול שלי, עומר, אפילו מדגמן את המוצרים באתר שלנו".
בלחסן: "לי יש שלושה ילדים ושישה נכדים. אף אחד מהילדים לא המשיך בתחום הכדורגל, וכולם הלכו לתחום עריכת הדין, כמו יואלה אשתי. כרגע התקווה מתמקדת בנכד שלי, הראל, שהוא בן 4, וכבר בועט ומשחק יפה מאוד ונתתי לו את הנעליים שלנו".
בלחסן מסביר שאחד האתגרים הגדולים בעסק הוא לגרום למאמנים להלהיב את בעלי המועדונים כדי שיסכימו לרכוש את המוצרים: "זה לא מספיק שאנשי המקצוע אוהבים את השיטה שלנו. כדורגל הוא אחת התעשיות הגדולות בעולם, ואנשי עסקים נותנים את הטון". עם זאת, הוא מאמין לחלוטין בפוטנציאל הצמיחה של העסק. "יש יותר ממיליארד ילדים שמשחקים כדורגל בעולם במסגרת מועדונים, ויש עוד הרבה נוספים. נוכל להגיד שהצלחנו כשתהיה הכרה עולמית בשיטת הצבעים שלנו".
בינתיים, שני היזמים שמים דגש חזק על פיתוח תרגילים לאימונים. גלבוע: "אנחנו נעזרים בצוות יועצים מקצועי, שכולל שחקני עבר ומאמנים בכירים, כמו זאב זלצר, בני לם ואמנון רז, כדי להוציא כל הזמן דיסקים עם תוכניות לימוד חדשות. המחשבה היא שגם ילדים שכבר רכשו את המוצרים ירצו כל הזמן תרגילים חדשים. חוץ מזה, אנחנו עומדים לפתוח אתר בינלאומי שיתופי, בסגנון וויקיפדיה, שילדים ומאמנים יוכלו להעלות בו סרטונים שמתעדים תרגילים שהם עשו באמצעות המוצרים שלנו. הסרטונים האלה יהיו נגישים חינם לכולם, כדי שאנשים יוכלו לקבל רעיונות, וזו, כמובן, דרך לתת חשיפה רחבה למוצרים".
איך תגיבו אם חברת מוצרי ספורט בינלאומית תרצה לרכוש את העסק שלכם?
בלחסן: "אם ירצו, בבקשה. נשב איתם ונדבר. לא אכפת לנו לא לייצר בעצמנו, כל עוד נקבל הכרה ותמלוגים על הפטנט, וכל עוד נדע שכל העולם משתמש בשיטה שלנו".
שייע פייגנבוים, מאמן וכדורגלן עבר: "הרעיון של פוטבול טריקולור קולע לאופי התקופה. פעם ילדים גדלו בשכונה, עם הרבה מקום לשחק. בתקופתי כילד כדורגל היה האהבה מספר 1 שלנו, יותר מכל דבר אחר. חוץ מבית ספר היה רק כדורגל. היום על כל חלקה קטנה יש נדל"ן, ובמקום טורנירים בשכונה, ילדים שקועים בטכנולוגיה. הראש שלהם בסמארטפון ובאינטרנט ובפייסבוק. ילדים פחות מתנסים במשחק פיזית. חוץ מזה, בדרך כלל מאמני הילדים הם בחורים צעירים, שלא בקיאים מספיק ברזי המקצוע. דווקא כדי לאמן ילדים ולהקנות להם את יסודות הכדורגל ואת הטכניקה הנכונה צריך מאמנים בכירים.
"שיטת הצבעים היא גם דרך טובה לגרום לילדים להבין מושגים שקשה להם להבין. הרבה יותר קל לילד לקלוט את הטכניקה וגם להתאמן בבית כשאומרים לו לבעוט עם הצהוב או עם הירוק, במקום עם כף הרגל הפנימית או עם החלק החיצוני".
הזוכה: סולאנו
מייסד: אמנון ורדי מיקום: בית־שאן תחום פעילות: מוצרי הדברה לחתולים וכלבים מחומרים ידידותיים לסביבה שנת הקמה: 2010 מספר עובדים: 8
אמנון ורדי בן ה־62, ממושב רם־און שבעמק יזרעאל, אהב כלבים מאז ילדותו, אבל הוא מעולם לא חלם שיום אחד חיות מחמד יהיו גם תחום עיסוקו. במשך יותר מ־30 שנה הוא עסק בתחום של ייצור מוצרי פלסטיק לחקלאות. הייתה לו חברה בשם "סולאנו חקלאות", שהתמחתה במוצרים כאלה, ואחד הפיתוחים הידועים שלה היה טפטפות עם שחרור מבוקר של כימיקלים להדברת יבול חקלאי.
לפני ארבע שנים קרה השינוי. ורדי, מהנדס כימיה במקצועו, בוגר הטכניון, ישב בחצר ביתו במושב עם בנו נמרוד (30), שאוהב מאוד כלבים וחיות, ונמרוד אמר: "אם אתה יודע לשחרר חומרים כימיים מצנרת פלסטיק, אולי נוכל לייצר קולר לכלבים שישחרר חומרים כימיים שיילחמו בפרעושים וקרציות".
החברה הוקמה במימון עצמי בתוספת הלוואה מבנק הפועלים. בני המשפחה תמכו בו מהרגע הראשון ועודדו. כולם, אחרי הכל, אוהבים חיות. ורדי: "אני מגדל כלבה, בלה, והיא לא הכלבה היחידה במשפחה. הילדים שלי מגדלים גם הם כלבים, כך שאנחנו בהחלט נחשבים למשפחה עם לא מעט כלבים".
הפיתוח הראשון שלהם היה קולר נגד פרעושים וקרציות, שלו קרא Soltic. הקולר מכיל חומר בשם אמיטרז, שהודות לטכנולוגיה ייחודית משתחרר בקצב קבוע במשך תקופה של 6 חודשים, ומבטיח שימוש בטוח לאורך זמן לכלב ולסביבה. "זהו החומר היעיל והבטוח ביותר כנגד קרציות, ויעילותו מוכחת ונשמרת לאורך עשרות שנים מבלי שהקרציות הצליחו לפתח אליו עמידות", מסביר ורדי.
"שמן פראפין, המשולב בקולר, אחראי על פיזור והספגת החומר הפעיל בעור הכלב בצורה מקסימלית. יש בקולר גם שמנים אתריים של גרניום ולבנדר, שמבשמים את פרוות הכלב ואת הסביבה ומונעים ריחות לא נעימים. יש להם גם תפקיד חשוב בהרחקת טפילים. עוד דבר ייחודי לקולר הוא שהוא עמיד נגד מים. הרבה חברות ענק ניסו להתמודד עם הנושא של עמידות למים, ואנחנו הצלחנו".
לדברי ורדי, בדיקת יעילות שנעשתה לקולר הראתה תוצאות חד־משמעיות ליעילותו. בבדיקה השתתפו כ־100 כלבים מגזע מעורב מגיל חודשיים עד 12 שנים. 99% מהקרציות נשרו כתוצאה משימוש בקולר. הקולר משמר את ריחו הטוב לאורך זמן, והוא מותר לשימוש לכלבים מגיל חודשיים ובמשקל שמעל 1.5 ק"ג.
אחרי הקולר, המשיכו בסולאנו לפתח מוצר נוסף לטיפול בקרציות ובפרעושים – אמפולות סולפיט. בעוד שהקולר והאמפולות עושים שימוש בחומרים כימיקליים, השלב הבא היה לעבור למוצרים ידידותיים לסביבה, שבחברה מכנים "הסדרה הירוקה". זו כוללת אמפולות נגד קרציות ופרעושים לחיה, וגם תרסיס שמיועד למרבץ של החיה. עכשיו הם עובדים גם על קולר ירוק.
בעסק, הממוקם באזור התעשייה הצפוני של בית־שאן, עובדת כל המשפחה: אשתו של אמנון, סמדר, היא מנהלת שירות הלקוחות, בנו נמרוד הוא סמנכ"ל השיווק, הבן עומר הוא מנהל ייצור, והבת ליאור היא מנהלת היצוא. בן נוסף, נועם, שוהה בארה"ב ועושה דוקטורט. בנוסף מועסקים שלושה וטרינרים ועובד ייצור. את אריזות המוצרים מייצרים מחוץ למפעל. המוצרים נמכרים בחנויות לחיות מחמד ואצל וטרינרים. יש גם אתר אינטרנט, אבל לא ניתן לקנות מוצרים דרכו. ב־2013 הגיע מחזור המכירות של החברה ל־3.2 מיליון שקל.
מי המתחרים שלכם?
ורדי: "המתחרים הם למעשה חברות מובילות בעולם שהמוצרים שלהן מיובאים לארץ. הדגש שלנו בפיתוח המוצרים הוא להיות שונים ממה שהשוק מכיר, וחלק מהמוצרים שלנו הם פטנט רשום".
ורדי אומר שאת ההשראה בתחום העסקי קיבל מאנשים כמו סטף ורטהיימר או איזי שרצקי, מייסד איתורן.
לא תמיד היה קל. ורדי: "בהקמת העסק היו רגעים קשים, וגם היום אנחנו הרבה פעמים לא מלקקים דבש, מאחר שסוג המוצרים שלנו דורש הליכי רישוי, והליך רישוי הוא אף פעם לא קל, לא בארץ ולא בחו"ל. מדובר בהליך ארוך ומייגע".
איך אתם מגיעים לקהל היעד שלכם?
"דרך הפייסבוק, דרך וטרינרים ודרך חנויות לבעלי חיים, וגם באמצעות הכלביות של העמותות השונות. למשל, מי שמאמץ כלב באחת מהכלביות מקבל אמפולה חינם, ונחשף למוצר. בנוסף, פעם בחודש אנחנו עושים טיפולים חינם בכלביות".
לאחרונה התרחשה פריצת דרך: הם חתמו על חוזי יצוא למקסיקו, קולומביה, רוסיה ותאילנד, והיד עוד נטויה. "כעת הדגש הגדול שלנו הוא להמשיך לחדור עם מוצרי ההדברה שלנו לשוק העולמי. זה השוק הגדול באמת.
"למרות שהבסיס העסקי שלנו הוא ישראל, היעד שלנו הוא מעבר לים, כי השוק בישראל קטן. בארץ יש 240 אלף כלבים וכ־100 אלף חתולי בית, בעוד שבעולם הגדול מדובר בפוטנציאל של 220 מיליון כלבים ו־220 מיליון חתולים. ברוסיה, למשל, יש 16 מיליון כלבים. אחד האתגרים שלנו הוא להתחרות ביצרני קולרים אחרים, שחלקם קשורים לקונצרנים ענקיים בתחום התרופות".
נימוקי השופטים:
יזמים שאיחדו כוחות ופיתחו מוצר ייחודי וחדשני. השופטים התרשמו מתהליך פיתוח הקולרים נגד פרעושים - משלב הרעיון ועד יישומו. אם יפעלו נכון, יוכלו להצליח גם בשווקים מעבר לים. ריבוי חיות המחמד וההשקעה בהן מגביר את הסיכוי להצלחת החברה.
חביב הקהל: ערב אינסטרומנטס
מייסד: אסף קסל מיקום: פתח־תקווה תחום פעילות: חנות אונליין לכלי נגינה ערביים שנת הקמה: 2009 מספר עובדים: 1
קסל והכלים. "אנשים קונים עוד כדי לשים בסלון"
לפני חמש שנים עבד אסף קסל (35, נשוי+2, מפתח־תקווה) בהיי־טק במשך שמונה שנים, כראש צוות פיתוח. יום אחד נשבר לו, והוא החליט שהוא רוצה משהו משל עצמו. הוא ביקש מהחברה שבה עבד לרדת לארבעה ימי עבודה בשבוע, וביום הפנוי שלו התחיל לחפש אחרי אותו משהו שירצה לעשות בעצמו, לבד. תחילה עשה קורס לסחר באיביי, והתחיל למכור "מכל הבא ליד". ואז זה הגיע: "ראיתי שכלי נגינה ערביים פשוטים, כמו דרבוקות, נמכרים יפה. בדקתי אם יש אתרים מתמחים בנושא, והתברר לי שהתחום מוזנח לחלוטין. החלטתי להגיע למוצרים הכי שווים שיש בשוק כלי הנגינה הערביים, ולהתחיל למכור אותם".
הוא גילה שהייצור של הכלים נעשה בעיקר במדינות ערב, והתחיל לטוות קשרים עם יצרנים משם. "בהתחלה הפריע להם שאני ישראלי, וגם לא היה לי ידע בנושא. קיבלתי כלים באיכות לא טובה, שלא נראו טוב. לאט־לאט התחלתי להכיר נגני מוזיקה ערבית בארץ, שיעצו לי מה לקנות. לקח זמן עד שמצאתי את האיכות הרצויה, ורק אחרי שנתיים הגעתי למגוון איכותי של כלים".
מה הייתה ההברקה שלך בנוגע לעסק?
"הבנתי שלקנות כלי נגינה באינטרנט, בלי לחוש את הכלי ביד ובלי לנגן בו, זה חסם גדול. ההברקה הייתה לייצר סרטון לכל כלי נגינה, מה שיאפשר לשמוע את הסאונד. גייסתי נגנים של מוזיקה ערבית, ויצרנו 500 קליפים, שמוצגים בערוץ שלנו ביוטיוב, ויש להם 11 מיליון צפיות. הם באיכות HD, עם נגנים סופר־מקצועיים, וכל שלושה חודשים, כשמתקבל מחזור חדש של כלים, אנחנו מקליטים סרטונים חדשים, שלא יהיה משעמם".
מי הקהל שרוכש באתר?
"80% הם ערבים מכל העולם - לא דווקא מארצות ערב, כי שם מייצרים את הכלים ויש להם חנויות מתמחות. מדובר בעיקר באוכלוסיות ערביות שחיות מחוץ לעולם הערבי: בארה"ב, בקנדה, באוסטרליה, באירופה ועוד. יש לא מעט שקונים עוּד גם אם הם לא מנגנים בכלל, ושמים אותו בסלון. בתרבות הערבית יש ערך רגשי למוזיקה ולכלי הנגינה. זה דומה לחנוכייה אצלנו, שיש כמעט בכל בית."
לפני שהתחלת היה לך קשר למוזיקה ערבית?
"לא היה לי מושג. אני ערבוב של עדות: אבא יקי, סבא מצד אמא בוכרי, והסבתא יוונייה שגדלה בסוריה. כל הידע שלי נרכש תוך כדי הפעלת האתר".
והתחברת למוזיקה הערבית?
"אני לא שומע בבית מוזיקה ערבית, רק בעבודה, כשמגיעים הנגנים כדי לצלם קליפים. לעצמי אני שומע פופ, דאנס וישראלי. גדלתי על MTV ומוזיקה ישראלית, הדג נחש, היהודים, שלמה ארצי".
מי הרים גבה ומי האמין בך כשהחלטת לעזוב את ההיי־טק ולפתוח אתר מכירות?
"דווקא חברים מההיי־טק חשבו שנפלתי על הראש. זה נראה להם הזוי. למדתי הרבה שנים - הנדסאות תוכנה ותואר ראשון במינהל עסקים, והיו שחשבו שאני מבזבז את הידע. מצד שני, יש חברים קרובים, וגם אשתי, שממש תמכו".
מי הנגנים הטובים בארץ בכלי נגינה ערביים?
"בדרבוקות תמיר זהרור, ברי יחזקאל וגלעד אמסלם. בעוד עזרא ברהום. בחליל נאי נירי שדה".
איפה מייצרים את כלי הנגינה הטובים ביותר?
"במצרים יש מומחיות, בגלל המורשת המוזיקלית שלהם. פריד אל אטרש הוא מצרי, וגם אום כולתום".
איזה אתר עולמי מהווה מודל עבורך?
"מבחינת כמות הקהל, אני רוצה להידמות לפלטפורמות כמו איביי ואמזון שהן פלטפורמות המכירה הכי גדולות. מבחינת החדשנות, הייתי רוצה שהאתר ייראה כמו אתר המכירה של אפל, הכי חדשני. אני רוצה להכניס חדשנות לפינה שהייתה מוזנחת".
מי איש העסקים שהיית רוצה להידמות לו?
"דורון ממט, מנכ"ל חברת 'תמוז פונדקאות בע"מ', שהיה איתי בהיי־טק. בעולם סטיב ג'ובס ז"ל הוא בעיניי האחד והיחיד, בגלל המקוריות שלו. אני מאמין בסיסמה שלו, 'תחשוב שונה'".
מה הטיפ שתיתן למי שרוצה להפוך יזם?
"לזהות צורך אמיתי. הנישה הזאת הייתה מאוד מוזנחת. עד היום יש בשוק הרבה דרבוקות 100־ב שקל ברמה נמוכה מאוד. גם עד שבאנו אתרים דומים לא סיפקו חוויית קנייה. מדובר בהוצאה של 500־400 דולר לכלי, והיה צורך באתר שישדר מקצועיות וביטחון אצל הלקוח. לכך צריך פלטפורמה ברמה גבוהה, ולהגיע לכלים מאוד איכותיים."
מה באופק?
"2014־ב החלטנו לייצר כלים בעצמנו. הכלים מיוצרים במצרים תחת המותג 'ערב אינסטרומ,'סטנ לפי מפרט שלנו. בנוסף החלטנו להתאים את האתר לסלולרי, לטאבלט, לאייפד ,'וכו כך שתהיה חוויית קנייה גם שם. לקחתי מתכנתים ובנינו את האתר מההתחלה. התוכניות הן להגדיל את העבודה עם שותפים כמו אמזון, איביי ואתרי קניות נוספים, ולפרוץ לשווקים נוספים באסיה, כמו סין".
מה אומרים היום החברים שנשארו בהיי־טק?
"פשוט אומרים כל הכבוד, איזה אומץ".
ממה יש לך הכי הרבה סיפוק?
"אני עוסק בזה כבר חמש שנים. זה לא קרה לי בן לילה. זה תהליך ארוך וקשה. אבל יש המון סיפוק שהפכת למוביל דעה בתחום שהתחלת בו מאפס".
לפנייה לכתב/ת 
