האנשים שהמדינה מפחדת מהם בלי סיבה
בפעם הראשונה התביישתי להשתייך לחברה הישראלית, שכל אדם שני בה לא היה שמח להכיר אנשים עם מוגבלות שכלית. דרושה פעולה מיידית וחקיקה לשילוב, וזה צריך להתחיל מהממשלה
בשבועות האחרונים התפרסמו שני סקרים מטרידים מאוד, שעסקו בעמדות הציבור כלפי אנשים וכלפי ילדים עם מוגבלות. סקר של אקי"ם וסקר של נציבות שיוויון לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים.
התמונה שעולה משני הסקרים האלה קשה ביותר. 52% מאיתנו לא ישמחו להכיר אנשים עם מוגבלות שכלית. 37% לא ישמחו להכיר אדם עם מוגבלות פיזית. 40% לא רוצים להיות שכנים של אנשים עם מוגבלות. 28% מתנגדים לכך שאדם עם מוגבלות יקיים יחסי מין. פשוט נורא.
החלק המזעזע של הסקרים הללו היא העובדה ש-69% מהציבור העידו על עצמם שהם מכירים אנשים עם מוגבלות. כלומר, חלק גדול הציבור מכיר אנשים עם מוגבלות – ועדיין חושב כך עליהם. ועוד נתון חמור: 37% מהציבור חושב שאסור לתת לאנשים עם מוגבלות להצביע בבחירות. כלומר: למנוע מאנשים עם מוגבלות את הזכות הבסיסית ביותר, את הזכות להשפיע על עתידה של החברה והמדינה.
הנתונים האלה מעידים על תופעה רחבת היקף ולא על משהו ממוקד ונקודתי. מסתבר שאנחנו חיים במדינת עולם שלישי. שהחברה שלנו פרימיטיבית. לא מסוגלת ולא רוצה לקבל את השונה.
ובואו נשים עוד כמה נתונים על השולחן: אנשים עם מוגבלות מהווים כ-14% מאוכלוסיית ישראל: כ-318,000 ילדים עם מוגבלות; כ-800,000 אנשים עם מוגבלות בגילאי עבודה. ובחישוב גס: כ-1.1 מיליון ילדים ומבוגרים. בהחלט קבוצה משמעותית.
אני רוצה שתדעו: אני מכיר ואוהב מאוד ילדים עם מוגבלות. אני חבר של אנשים עם מוגבלות. עובדים אצלי עובדים עם מוגבלות. זה מביא לי אושר גדול. הם אנשים נפלאים. מלאי אהבה וחום. כיף גדול לחבק אותם, לקבל מהם חיבוק. לדבר איתם. לצחוק איתם. לעבוד איתם. מוגבלות אינה מחלה מידבקת!
ונראה שאני לא יוצא דופן למול העולם המערבי, שמתקדם בצעדי ענק בתחום השילוב של אנשים עם מוגבלות. מערכת חוקים בגרמניה, בארצות הברית ובמדינות מערביות נוספות שאנחנו כל כך רוצים להידמות אליהן, מחייבים שילוב של אנשים עם מוגבלות – בעיקר בעבודה, עם מספרים של 5% וגם 7% עובדים עם מוגבלות מסך העובדים.
ומתברר שאנחנו, בישראל, תקועים לנו אי-שם מאחור. עם דעות קדומות. עם סוג של גזענות. עם חוסר נאורות. עם דעות חשוכות.
כששמעתי את התוצאות האלה, חשתי בושה וגם אכזבה גדולה. זו הפעם הראשונה שהתביישתי להשתייך לחברה הישראלית, שכל אדם שני בה לא היה שמח להכיר אנשים עם מוגבלות שכלית. שכל אדם שלישי חושב שאסור לתת לאנשים עם מוגבלות להצביע בבחירות. איך הגענו למצב כזה?! אני לא מצליח להבין איך עם שעבר את השואה, שנרדף כל חייו, מסוגל לחשוב כך.
הנתונים הללו מעידים על כשל חמור בהתמודדות עם נושא שילוב אנשים עם מוגבלות. וברור שהגורם שצריך לטפל בכך הן המדינה והממשלה.
אבל אנחנו כאן לא כדי להתבייש, אלא בכדי להילחם על חברה בריאה! ולכן צריך להתחיל מיד עם חוק חובה לסיכוי שווה לשילוב 3%-5% אנשים עם מוגבלות בעבודה. וזה צריך להתחיל בגופי הממשלה השונים. כך נאפשר לאנשים עם מוגבלות להיות חלק מהמערכת שמקבלת את ההחלטות ומנהלת את המדינה – וגם להשפיע על ההחלטות האלה מבפנים!
הסקרים האלה מוכיחים את מה שאנחנו טוענים כל הזמן: בישראל העסקת אנשים עם מוגבלות מפחידה את המעסיקים. ובעיקר המעסיק הגדול ביותר: מדינת ישראל. ומכאן צריך להתחיל את טיפול השורש שייתן סיכוי שווה לאנשים עם מוגבלות.
הכותב הוא ממובילי מהפכת השילוב של אנשים עם מוגבלות בעבודה, ממקימי "סיכוי שווה " ואב לילדה בחינוך המיוחד
לפנייה לכתב/ת 
אורן הלמן
צילום: אילן ספירא
מומלצים
