לא רוצים להרגיש שקופים
נמאס להם רק לעמוד בכיתה וללמד. הם רוצים להשפיע על מקבלי ההחלטות, לא להרגיש אובדי עצות מול האלימות והגזענות, ובעיקר שלא יזלזלו בהם. עכשיו מנסים חברי "תנועת המורים" לחולל מהפכה בתדמית המקצוע. "חברים אומרים לנו: לא חבל שאתם הולכים לעסוק בהוראה?"
"לא ידענו איך לחזור לכיתות בעקבות מה שקרה בירושלים," אומרת חמוטל אלבז, ,26 מתנועת המורים ומסבירה מדוע המורים מרגישים לא פעם שקופים ולא נחוצים. "לא היה לנו מערך שיעור או השתלמות כיצד מדברים עם התלמידים בכיתה על גזענות. כל המערך שאמור לספק את התמיכה הערכית והרעיונית מאוד ממוקד הוראה כיום ופחות ממוקד בעיניי בחינוך.
"אנחנו רוצים להתעסק בתנועת המורים עם הדברים שאנחנו מרגישים שהם קריטיים כמורים, אבל אף אחת מהמסגרות לא נותנת להם מענה. לכן קיימנו מפגשים כדי לחשוב יחד איך מתמודדים בכיתות עם אלימות וגזענות."
ברחבי הארץ התקיימו בסוף הקיץ מפגשי מורים שקיימה התנועה בשם "מורה תחת אש." "הרגשנו שאנחנו יושבים בבית ולא ישנים בלילה מרוב חשש איך נחזור לכיתה אחרי הלחימה," מספרת נועה סביר, ממקימי התנועה. "המורים שיתפו בפגישות בחוויות ובתחושות שלהם, והמורים הוותיקים סיפרו מניסיונם על המלח- מות שהספיקו לעבור וללמד אחריהן."
בתל-אביב נפגשות מורות התנועה במפגשי "מורות ובירות" שמתקיימים מדי יום שני אחר הצהרים בפאב בתל-אביב, "שם אנחנו משתפים בחוויות, מנתחים את המציאות ופועלים בהתאם בכיתות," אומרת סביר.
אף אחד לא מקשיב
תנועת המורים קמה במטרה להשמיע את קול המורים ולהרחיב את השפעתם על מצב החינוך. "המורים הם לב ליבה של מערכת החינוך," ממשיכה סביר.
"הם אנשי המקצוע המחוברים לשטח, ובאופן פרדוקסלי קולם לא נשמע באופן מספק, בין אם זה במערכת החינוך ובין אם מול הציבור. כשאת הולכת לכנס, תראי שם אנשי צבא, אנשי אקדמיה, תקשורת ופרסום, אבל לא מורים. כאילו מה להם ולחינוך? התחושה המתסכלת הזאת, שקול המורים לא נשמע, היא בעינינו מפתח בהבנה של הקושי לייצר תיקון ושינוי במערכת החינוך."
חמוטל אלבז הצטרפה לתנועת המורים סמוך להקמתה לפני כשנתיים, למרות שהיא עדיין סטודנטית להוראה ולחינוך ומלמדת במשרה חלקית כחלק מהכשרתה המעשית. "הרגשתי שבעצם השיח הוא לא חינוכי, אלא מאוד פדגוגי - איך מעבירים חומר," היא מסבירה את צעדה.
"לא מנסים להתבונן בתפקיד המורה גם כתפקיד פוליטי. הרגשתי שאני לא רוצה להיכנס למקצוע שיש כלפיו זלזול. הרגשתי שבמקום להתגאות בזה שאני הולכת להיות מורה, החברים שלי אומרים לי 'לא חבל? את יכולה לעשות כל כך הרבה דברים אחרים', זה מקצוע חשוב בעיני והוא צריך לקבל התייחסות הרבה יותר רצינית. כשראיתי שיש קבוצה של מורות ומורים שלוקחים את עצמם ברצינות ומצפים שהחברה תיקח אותם ברצינות, החלטתי להצטרף."
הפעילות של התנועה מחולקת כיום לשלוש זירות עיקריות - בין מורים לבין עצמם, בין המורים למקבלי ההחלטות ובין המורים לציבור.
"אנחנו עושים הכל כדי לראות איך אנחנו הופכים את המקצוע לכזה שלא ראוי לבוז לו אלא שיהיה ראוי להערכה," אומרת אלבז. "פעם להיות מורה זאת הייתה שליחות, וגם היום רוב האנשים שמגיעים לעסוק בהוראה באים מתוך שליחות ומחויבות. כל המורים שאני פוגשת הם טובים ואידיאליסטים, וחשוב שהציבור יידע את זה."
נועה סביר מספרת גם על פרדוקס הבדידות שחשים המורים. "כמורה את כל הזמן מוקפת אנשים, אין לך רגע אחד לבד," היא אומרת, "ויחד עם זאת המון מורים חשים בדידות. כל אחד נמצא לבד בכיתה שלו. המערכת בנויה כך שאין בה מספיק שיתוף. בתנועה אנחנו מייצרים מפגשים להחלפת מידע בין מורים. קראנו לזה 'דיפוזיה של .'המידע במקום שכל אחד ימציא את הגלגל, יהיה מפגש בין המורים ובין בתי הספר."
בעקבות פעילות התנועה, מרגישים חבריה שבתקופה האחרונה גם משרד החינוך מתחיל לפתוח את הדלתות בפניהם. "מזמינים אותנו לשבת בדיונים, בוועדות החינוך," מציינת סביר. "בשנתיים האחרונות ליווינו מקרוב את ועדת החינוך של הכנסת, שלחנו מורים לדיונים שנראו לנו קריטיים, והיינו מעורבים בכינוס חשוב בבית הנשיא על מקום החינוך במאבק נגד גזענות. הצבנו את המורים כמובילי השיח."
מדברים מהשטח
גילי רומן, ,30 מורה בבית הספר הכפר הירוק, הוא ממקימי התנועה וכיום אחראי על תחום השפעת המורים מול מקבלי ההחלטות. במסגרת תפקידו מרכז רומן את כל פעילות התנועה מול משרד החינוך ומול ועדת החינוך של הכנסת. "הדבר הראשון שעשינו בוועדה היה לשתף את ציבור המורים במה שקורה בוועדה," הוא אומר. "הוצאנו את הפרוטוקולים של הישיבות המרכ - זיות ושיתפנו אותם באתר התנועה כדי שמורים יוכלו לקרוא.
"הדבר השני היה לגרום לכך שיותר מורים יגיעו לוועדה. בעבר זאת הייתה ועדה נטולת מורים כמעט לחלוטין. מי שייצג את המורים היו בעיקר הארגונים. לנו היה חשוב שיגיעו אליה מורים מהשטח - מורים שעומדים יום יום מול תלמידים - וישמיעו את קולם. הדבר השלישי שעשינו היה להוביל ישיבות בנושאים שחשובים לנו, כמו תגמול המורים."
ומה התוכניות שלכם לעתיד?
"אנחנו כמובן נמשיך עם הכיוון הנוכחי. הרעיון הוא לייצר מורים שבאופן קבוע יהיו נציגי הציבור שלנו בוועדת הכנסת וייצגו את המורים באופן הדוק ולא ספורדי. אנחנו מאתרים מורים ופרחי הוראה מירושלים שיכולים לעקוב אחרי הדיונים ולייצג את האינטרסים שלנו להביא את הקול האותנטי שלנו. בנוסף אנחנו שוקלים מהלכים חקיקתיים שאנחנו רוצים לקדם."
מה חשוב לכם בתנועה לגבי חינוך הילדים?
"אנחנו מתמקדים בעיקר בתפיסה שאם המו - רים יהיו חזקים ומקצוע ההוראה יהיה מבוקש ואטרקטיבי - רמת החינוך תשתפר. איכות המערכת היא כאיכות המורה. אם המורים יהיו טובים וחזקים, המערכת תהיה טובה. אנחנו לא מדברים רק על מעמד המורה, אלא על העובדה שהמורה יוכל לקיים את המשימה שנשלח לעשות אותה, שלא יהיה פער בין הציפיות שלו לבין המציאות בשטח.
"צריך להתאים את יחס מורה-תלמיד באופן שבו התלמידים יקבלו יחס אישי. היום בשבעים אחוז מהזמן המורה עומד מול כיתה ומלמד, למ - רות שהוא זקוק לזמן כדי לתכנן את העבודה עם התלמידים, זמן לעבודת צוות, ליצירת שיעורים, לבדיקה מעמיקה של מטלות ולא לריצה למבחנים כמו בסרט נע. חשוב לנו ללוות תהליכים
פדגוגיים מעמיקים, אבל כשבשבעים אחוז מהזמן שלו המורה צריך ללמד בפועל - כמה זמן נשאר לו לייצר דברים חדשים"?
אז מה החלטתם?
"הסכמנו עם הגישה שהחל השר שי פירון, שידע כי צריך להאמין במורים כדי שהלמידה תהיה משמעותית. חשוב לנו גם שאיכות החינוך תהיה ברמה זהה בכל חלקי המדינה. אנחנו הראשונים לראות שאין שוויון, לא בתקצוב ולא בבניית המערכת, וחשוב לנו מאוד שזה ישתנה".
מה הם היו אומרים: כבד את תלמידיך - ואל יהיו בעיניך כילדי היום, כי אם כאישי המחר | הסופר צבי שרפשטיין
- מפעל הפיס, ynet, ידיעות אחרונות והסתדרות המורים מציגים: בואו לבחור את המורה של המדינה. היכנסו לאתר התחרות
, מלאו את טופס המועמדות, ספרו לנו מי המורה שלדעתכם ראוי לזכות בפרס הצטיינות ובהכרה ציבורית, ואולי הוא יזכה להיות אחד מששת המורים המצטיינים אשר ייבחרו על ידי ועדה של אישי ציבור מובילים. ניתן להגיש מועמדות גם של מורים עליהם הומלץ בשנים שעברו ולא זכו
לפנייה לכתב/ת 
