עגל הזהב של הבגרות

ביקורת רבה נמתחה לאחרונה על בתי הספר המקצועיים. גורמים שונים טוענים שהם בתי ספר שמובילים להסללה למקצועות פחות נחשבים המבוססים על עבודת כפיים, שהתלמידים הלומדים במסגרתם מקופחים ושנשללת מהם ההזדמנות לקבל תעודת בגרות. הטענות הללו עושות עוול לשיח החינוכי בישראל ונשענות על דעות קדומות שהיה ראוי שכבר מזמן יחלפו מהעולם.

עוד בערוץ הדעות של ynet

מלחמה על המדרכה / אייל להמן

כל תלמיד שמתחיל ללמוד במערכת החינוך יודע שבחינות הבגרות מצפות לו בסוף הדרך. זהו המבחן האולטימטיבי, כך מנסים למכור לנו, ואם נעבור אותו בהצלחה, אזי מובטח לנו "כרטיס הכניסה לחיים הטובים" - פרנסה וביטחון תעסוקתי. אבל האם זה באמת כך?

ניגשים לבגרות באורט גן יבנה. ארכיון (צילום: רועי עידן)

מחצית מהתלמידים בחינוך העיוני לא זוכים לקבל את תעודת הבגרות הנכספת. מה זה בעצם אומר על התעודה הזו, אם רק מחצית מהתלמידים בישראל מצליחים להשיג אותה? ומה עולה בגורלם של מחצית מבני הנוער בחינוך העיוני שמסיימים את הלימודים ללא תעודה וללא הכנה לחיים האמתיים? האם זו לא ההסללה בהתגשמותה? ובעיקר, מה זה אומר עלינו כחברה? מדוע אנו סוגדים ל"עגל הזהב" הזה שנקרא "תעודת בגרות" ומוכנים "לשעבד" את ילדינו לשינון ערימות של חומר עיוני, ולבזבז את השנים הכי יפות והיצירתיות שלהם בלימוד מקצועות לא רלוונטיים שרובם לא יקנו ערך מוסף לחייהם הבוגרים?

האם מישהו טרח לשאול אי פעם מה באמת מעניין את הנוער של היום ללמוד? אני לא בטוחה שהתשובה של כולם תהיה היסטוריה או ביולוגיה ביחידות מוגברות. קרוב לוודאי שרבים מהם היו רוצים ללמוד חשמל, לוגיסטיקה, סאונד, קוסמטיקה, צילום, בישול, נגרות, חקלאות ומי יודע מה עוד. מדוע שלא ניתן להם לבחור? הרי רצינו לפתוח להם דלתות. אבל המציאות היא שמתלמידים רבים נשללת זכות הבחירה, מכיוון שמלכתחילה מייעדים אותם לבתי ספר עיוניים.

מעבר לכך, נפלאה מבינתי ומקוממת ההתייחסות השלילית לעבודת כפיים. מתי לאחרונה נערך סקר שבדק מה אחוז המובטלים האקדמאים? כמה מהם עוסקים במלצרות? האם קוסמטיקאית מצליחה או חשמלאי שעובד בחברת היי-טק, ששניהם התחילו קריירה בשנות העשרה שלהם לאחר שסיימו בית ספר מקצועי, נופלים מהם? יתרה מכך, כמה מבעלי התואר הראשון מתקשים להשיג עבודה בגלל שאין להם ניסיון מעשי?

מתי יבינו סוף סוף במדינת ישראל שלימודים עיוניים ותאורטיים ללא התנסות מעשית אינם קלף מנצח, אלא מגבלה של ממש בשוק העבודה של היום. אין ספק שמערכת החינוך בישראל אינה מושלמת, אבל הפתרון לא נעוץ בסגירתם של בתי הספר המקצועיים ובהפיכת החינוך העיוני לרווחת הכלל. הפתרון נעוץ בשינוי פני החינוך במדינת ישראל. 

אם נסתכל על החינוך המקצועי בעיניים אובייקטיביות, נגלה שהוא מציע לבוגריו הרבה ממה שהחינוך העיוני היה רוצה לספק ולא יכול - חינוך שבאמת תורם לעתידם, חינוך ליצירתיות שיש בו התפתחות ולמידה. החינוך המקצועי מציע תנאי לימוד שבתיכונים העיוניים רק חולמים עליהם. למידה בכיתות קטנות של 20 תלמידים, אפשרות ליצירת קשר אישי, משמעותי ומגדל בין המורים לתלמידים, בניית תוכנית לימודים אישית לכל תלמיד ולימודי מקצועות רלוונטיים ומעניינים, שמשלבים הוראה דינמית והכשרה מעשית, שבזכותם נחטפים בוגרי בתי הספר המקצועיים בשוק העבודה.

בימים אלו של בחירות, נוח לכוון את השיח על החינוך המקצועי לאפיקים של עדתיות, אפליה והסללה במקום לעסוק בכובד ראש במה שצריך להתמקד בו - עתידה של מערכת החינוך בישראל. אם נישיר מבט למציאות, ניאלץ להודות שמערכת החינוך העיונית פשוט נכשלה, חד וחלק, הן מבחינת הזכאים לבגרות, הן בחינוך הערכי שהיא מעניקה לילדינו והן ביכולת שלה לסייע לתלמידיה בחייהם הבוגרים.

הגיע הזמן לשנות את החשיבה ולהבין כי דווקא לחינוך המקצועי יש את היכולות הללו ודווקא הוא המפתח שיאפשר לילדינו להגשים את עצמם ולסלול את דרכם לעצמאות כלכלית, ולא תעודת הבגרות.

הכותבת היא מנהלת תיכון מקצועי "חושן" בירושלים, מבית דרור בתי חינוך

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il