שירה בסיפור: "שוטטנו בעיר זרה"

יומן מסע

שוטטנו בעיר זרה ותרנו אחר אתריה המפורסמים ברהבם. אשת עסקים מארץ שכנה סירבה להראות לנו את מפתה מפאת היות מקומותיה האהובים מתוירים לזרא אפילו בלעדינו. פנינו לשאול הוראות מיליד מנומש, אולם לא ידענו לנקוב בשם אתר מבוקשנו מאחר שהיו האתרים מרובים מדי ושמותיהם קשים מדי להגייה. היליד חיווה לנו במחוות ידיו את הדרך אל קשת קדמונית, אשר בשעתה עבר בעדה כל צבאו של כובש דגול. לאחר מכן התיר עניבתו ונידבהּ לנו בטענה שעלינו להיראות מכובדים יותר. לא היה בנו אחד שידע לענוד עניבה, ולכן כרכה אותה צרויה לצווארה כצעיף. כשמצאנו את הקשת הקדומה, נכנסה בשמיל ובצרויה רוח קונדס. הוא הרימהּ על כתפיו והיא שלפה את אבן הראשה ממקומה. הקשת התמוטטה וקברה את צרויה תחתיה. ניחר אפם של אנשי העיר ומיאנו בתחילה לחלץ את חברתנו, אולם בהיותי גוזמאי כישרוני עלה בידי לשכנעם כי חורבן הקשת ביטא את מחאתנו כנגד מלחמות וכיבושים. לצרויה שלום, אבל העניבה אבדה באבנים.

הקיסרית הגוֹלָה

הלכתי עם חזירִי לחפש טרפש וכמהין באדמת החורש. בדרך נתקלנו בַּקיסרית הגולה ופמלייתה, רכובים על פילים. בעודה שפה ציפורניה בבורית כרשינה, גהרה לעברי מקרונה שעל גב פיל ארך-רגליים ועָצה: לעולם אל תתפשט קיסרותךָ יותר מדי - אני הפרזתי לי בכיבושַי, עד פרושׂ קיסרותי לקצות כל ארבעת הרוחות, ועל כן כה קטנה ודחוקה היא גלותי כעת!

מאז משתדלים החזיר ואני שלא להרחיק נדוד בגישושינו.

מורה הדרך

אישה אחת צענה מארץ וארץ ושלא בכוונה, ניצלה אגב כך משבע מגפות קטלניות. ארבעים מלחים משכו בעוגן ספינתם לחופי אי קולוניאלי שקט, ולא יכלו להרימו עוד. מורה דרכי העבדקן הלך לאיבוד לפני

ארבעים ושתיים שנה וטרם מצא את דרכו – על כן שכרתיו. גן יפהפה, עתיר פרחים בחצי מצבעי הקשת, ופרפרים בחציים השני מרחפים על פניהם, וציפורי שיר מנעימות זמירות בעצים ירוקי-עד ובטבורו ברֵכת דגים מפכפכת, ועד לשובך מהמסע, הברכה תיבש והעצים יקמלו, והציפורים תברחנה, והצבעים יכבו והכול יעלה שמיר ושית. הלוא תצאי?

שלושה סיפורונים מאת דניאל עוז, מתוך הספר "מדוע לא תראוני בדרכים" שראה אור לאחרונה בהוצאת כתר. עוז, יליד 1978, גדל בערד ומתגורר כיום בתל אביב. זהו ספרו השלישי של דניאל עוז. קדמו לו "חיי החול" (כתר, 2010) ו"שיירי אהבה" (אבן חושן, 2013).