“כשאתה עובד על סרט, אתה לא יכול לדעת איך הקהל יקבל אותו”, אומר אלקבץ, “לכן היה מדהים כל כך לראות איך הסרט הזה התקבל. אנשים השתגעו ממנו. לא זכורה לי כזאת קבלת פנים חמה עם סרט. לכל מקום אליו אני הולך, אנשים פונים אלי ומדברים איתי עליו, זה נורא מרגש”.

אומרים אמת כואבת. האחים אלקבץ(אורלי הלוי)

הסרט כולו מתרחש בתוך חדר אחד בבית הדין הרבני, שם מבקשת ויויאן אמסלם (רונית אלקבץ) גט מבעלה אלישע (סימון אבקריין). הבעל לא מעוניין להעניק לה גט, וכך מתחילה סחבת הנמשכת שנים ארוכות, במהלכן, ויויאן ועורך דינה (השחקן המצוין מנשה נוי, שזכה בפרס על תפקידו בפ־ סטיבל ירושלים), מגיעים שוב ושוב לבית הדין הרבני רק על מנת לשמוע את אותה תשובה שלילית. על פי ההלכה היהודית, יכול בית הדין לכפות על גבר לתת לאשתו גט, רק אם השתכנע שקיימת עילה לגירושין. ובהיעדר עילה "מוצדקת", האישה תיוותר עגונה. למרות שמרכז העלילה מתרחש בחדר אחד בעיקר ואין צילומי חוץ, הרי הסיפור עצמו מרתק ומחזיק את הצופה שבוי בדרמה המתנהלת מולו, מתחילת הסרט ועד סופו.

איך הגיבו צופים בחו"ל כשראו איזה מסלול נשים צריכות לעבור בדרך לגירושים, הם היו מופתעים?

“אני נתקל בתגובות מכל הסוגים. דווקא בארץ, כשהסרט יצא בספטמבר, היו אנשים שהופתעו. אנשים שאף פעם לא התגרשו או התחתנו ואף פעם לא היו בבית דין ולא הכירו את הבעיה לעומקה בשום צורה ואופן, לא ידעו שכך דברים מתנהלים. כך שלמרות שאפשר לחשוב שבארץ אנשים מכירים יותר את בית הדין הרבני ומה שקורה שם, היו תגובות מפתיעות. הייתי קצת בשוק מהיכולות ההדחקה של החברה הישראלית וזה מאוד מעניין”.

איך אתה מסביר את ההצלחה הגדולה של הסרט בארץ?

“אנשים הסתקרנו לראות את המקום הזה מבפנים. זהו מקום ששמענו עליו, אבל הוא מעולם לא היה פתוח לקהל. ובגלל שהמשפטים האלו קורים בדלתיים סגורות ואי אפשר לבוא ולראות את הדיונים, אנשים הסתקרנו לראות את המקום שאולי יום אחד הם יצטרכו גם להגיע אליו. הסרט עורר דיון רחב בארץ. מהרגע שהוא עלה לאקרנים בפסטיבל קאן, אנשים לא הפסיקו לדבר עליו, למעשה עד היום. כל יום יש איזה איזכור של הסרט, ובזכותו הנושא הפך לעניין פוליטי. זה כבר לא משהו שמטטאים מתחת לשולחן. בהרבה שיחות שהיו לי עם אנשים שצפו בסרט הם אמרו: 'בחיים לא אדרך ברבנות', אבל כמו שאת יודעת, זה לא משנה אם התחתנת בחו"ל, אתה עדיין צריך להתגרש ברב־ נות. הצעד הראשון שקרה בדרך לפתרון הבעיה, הוא הקרנה בפני רבנים מבית הדין הרבני. וזה מאוד משמח אותי. מאז שהסרט יצא, בית הדין הרבני נאלץ לפתוח את הארכיונים וגילו למעלה מ-45 אלף תיקים. זה לא יאומן”.

איזה תגובות קיבלת בחו”ל?

“בארה"ב ובאירופה כמובן שאנשים היו בשוק. הם בשוק גם בגלל מה שויויאן עוברת, אבל גם בגלל שהתהליך הזה קורה בי־ שראל, שזו מדינה לכאורה דמוקרטית, שדוגלת בשוויון זכויות”.

קראתי שבהקרנת הסרט בגרמניה, אנשים בקהל היו בטוחים שמדובר באלגוריה למצב בין ישראלים ופלשתינאים, האם זה מפתיע או מרגיז אותך שאנשים מיד משייכים כל סרט ישראלי לקונפליקט?

”אין לי שום שליטה על מה שאנשים חושבים על הסרט. אנשים יחשבו מה שהם רוצים. אם את שואלת אותי, הסרט שלי לא אלגוריה לכלום. הוא לא אל- גוריה והוא לא סימבוליזם ולא בא לייצג שום קונפליקט. הסרט שלי, הוא זיהוי של המציאות בה אנו חיים. אחר כך, אם את רוצה להיכנס לתחום הפוליטי, אז כן, יש שם שואה, סכסוך, ערבים ויהודים, יש שם הכל כי אלה החומרים שהחברה הישראלית מורכבת מהם, אבל זו לא בהכרח אלגוריה”.

התאכזבתם שלא זכיתם בגלובוס הזהב?

“זה גדול להגיע לשם וכמובן שתמיד רוצים לזכות, אבל מצד שני, זה בסדר. אין שם אכזבה מטורפת, לא חזרנו הביתה במפח נפש. זהו, אתה ממשיך הלאה. וקורים כל כך הרבה דברים מסביב לסרט והוא הצלחה כזאת אדירה שכבר שכחתי מזה”.