מרוסיה באהבה

היא עלתה בשנת 1991 מקייב, אוקראינה לישראל בתור ילדה צעירה אחרי משבר המפרץ הראשון. אמא שלה דחתה את הנסיעה לישראל עקב המלחמה, דבר שלא ימנע ממנה את חוויות שאר המלחמות מאז. הם התיישבו במעלה אדומים, העולים של אז לא ידעו שיש יישוב כזה על המפה והם היו המשפחה היחידה כמעט שדיברה רוסית. מאוחר יותר הם עברו להתגורר באשקלון, ואת החינוך שלה היא קיבלה בעיר הדרומית שזכורה לה לטובה. סופיה רוזנברג היא בת יחידה, ילדה טובה מחבר העמים שסיימה בהצטיינות את לימודיה בתיכון ואת שני התארים במדעי החברה וחינוך באוניברסיטת בר אילן, ותואר שני במנהל ציבורי בתל אביב. חיי הקהילה עיניינו אותה בכל מסגרת בה למדה או עבדה. היא תמיד התנדבה, ניהלה והיתנסתה. רוזנברג היא סוג של מגדלור שמאיר על הסביבה. היא מזהה חוסרים, ויודעת למלא אותם בתוכן.

סופיה ודניס רוזנברג עם ילדיהם

לפני שנתיים (ב-15 לאפריל ימלאו שנתיים ליתר דיוק היא מציינת) הם הגיעו לארה"ב. סופיה, דניס, איתן (6) והתאומות מרים ושיינה (4). הילדה הטובה שלמדה ועבדה והבעל המהנדס היו מסודרים עם עבודה, רק קנו דירה חדשה והתחילו לרהט אותה, קיבלו בדואר הודעה שזכו בגרין קארד. האנשים שעזבו את ברית המועצות של אז מבלי שיכלו להביא איתם דבר לישראל, הגיעו והסתדרו בארץ, החליטו למלא יום אחד את הטפסים "זו הגרלה, לא חשבנו שנזכה" מספרת סופיה. המלחמות בישראל התישו אותם. באחד מימי העבודה הרגילים שלה בבנק בתור יועצת משכנתאות בכירה, בעודה בהריון מתקדם, מצלצלת אליה אימה בבכי, ומספרת שהגיע מכתב באנגלית "אני חושבת שזכיתם בגרין קארד" אמרה אמא בטלפון "לא הבאנו אותך לארץ בשביל שתעזבי אותנו", היא הוסיפה בדמעות. רוזנברג שניסתה לרכך את השיחה טענה שזה בטח מכתב פירסומי, ומיאנה להאמין שזו אכן הודעת הזכייה. "מרגע זה החיים משתנים, וצריך לקבל החלטות, לא היינו מוכנים. נסענו לדודתי בפיירלון, ניו ג'רזי לשלושה שבועות וחזרנו לישראל לעבודה ולחיים השוטפים" היא משחזרת. משעברה שנה נוספת, נסענו לבדוק את החיים בחוף המערבי למשך שלושה שבועות, והכל עלמנת לתחזק את הגרין קארד. הנסיעה היתה קשה וחזרנו עייפים מאוד לארץ" היא מספרת על המסעות שערכו. בסופו של דבר בחרו בחוף המזרחי, והגיעו לג'רזי סיטי. את הדירה בקומה השלישית בלי מעלית הם שכרו מישראל מבלי לראות אותה קודם והמעבר היה קשה נפשית ופיזית. משם החליטו לעבור לעיירה פיירלון, שם גם שוכנת קהילה גדולה יחסית ממוצא רוסי.

בסוף אוגוסט, עם המעבר למחוז ברגן, הם משתתפים בפיקניק המשפחות הגדול שמארגנות אורנה בן אור ומירב נהר כדי לקבל את פני המשפחות החדשות שנוחתות באזור ולהכירן למשפחות הותיקות. "חשבתי לעצמי: למה שאני לא אארגן דברים דומים לקהילה שחיה כאן, אין אף אחד שעושה בשבילם דבר. אנחנו קהילה של דוברי רוסית, שלא מעורבים בקהילה הישראלית" או אז הוצת מחדש הניצוץ בראשה של רוזנברג, ומאז היא עוסקת יומם וליל בקהילה שלה. שימעו של עמוד הפייסבוק שהקימה לצורך העיניין לפני כשנה וחצי הגיע למרחקים, ועולי חבר העמים שבודקים אפשרות להגיע לארה"ב פונים אליה לייעוץ. "עבדתי בתור יועצת בישראל. בזמן הלימודים באוניברסיטה הייתי רכזת תוכניות נוער בסוכנות היהודית ורכזת בפר"ח. התנדבתי בעמותת 'פעמונים' ולמדתי המון על התנהלות פיננסית, יעצתי למשפחות רבות" היא מספרת על עצמה. "אני לא נותנת גישה לכל אחד לעמוד הפייסבוק, רק למי שכבר מתגורר כאן. אני לא מעודדת אנשים להגיע לכאן. אם הם כבר מגיעים, הם יקבלו תמיכה מלאה".

היא החלה בפעילות הקהילתית כאמור לפני כשנה וחצי. הפרנסה מגיעה מעבודתו של דניס בתור מהנדס אלקטרוניקה, ושלה מעבודתה בתור גננת בגן ילדים שרובו ככולו מיועד לאוכלוסיה ממוצא רוסי באזור. "אני מלמדת עיברית, יהדות, ציונות, היסטוריה, גיאוגרפיה, הילדים יודעים שהמולדת היא ישראל" היא מקפידה להבהיר "השנה התחלתי תוכנית נסיונית בצהרון, ומאה ילדים לומדים שם עיברית ועוד. עד כה התוכנית מאוד מוצלחת. מנהלת הגן נותנת תמיכה מלאה לעבודה שלי גם עם הילדים וגם עם הקהילה. את מרבית התוכניות אני מקיימת בבניין של הגן All Bright center, הם נחשפים ליהדות וישראל בו זמנית".

רוזנברג כאמור שופעת רעיונות "הלוואי ויכולתי לעסוק רק בצרכי הקהילה" היא מציינת "אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה". בקיץ האחרון היא הבינה עד כמה היא קשורה לקהילה 'כאן' ועד כמה ישראל חשובה לה 'שם'. עת פרץ מבצע 'צוק איתן', היא התחברה למחשב והטלויזיה ועקבה כמו רב הישראלים אחר ההתרחשויות "לא ידעתי מה לעשות, ואיך לעזור, חשתי את חוסר האונים של מי שיושבים במקלטים באשקלון ובסביבה. אבא שלי נפצע מרסיסים כשהלך לעבודה במפעל בשדרות. הכל יחד היה קשה מאוד. יצרתי קשר עם חברה מאשקלון שאמרה שמשחקי קופסא לילדים שיושבים כמעט כל היום במקלט יהיו נהדרים וכדאי לרענן להם את המלאי, נמאס להם מאותם משחקים. תוך יום אספתי שתי קופסאות מלאות בעזרת 'גלן רוק ג'ואיש סנטר', ואיה שכטר מהג'יי סי סי בטנפליי עזרה לי לשלוח אותם לישראל. כל הקבוצה שלי מכאן תמכה ותרמה".

חוגגים פסח בקהילה הישראלית-רוסית

כאן בפיירלון היא מקיימת ערבי חברה סביב החגים היהודיים בעיקר. חוץ ממעגלי נשים שהיא מנהלת עם דיונים ומרצים חיצוניים שהיא דואגת לאתר, היא מקיימת פעילויות לכל המשפחה בכל רמות הגילאים. דוגמאות אחדות הן מסיבות הפורים לצעירים ולמבוגרים. לראשונה נתן תמיכה ארגון ה-IAC של ניו ג'רזי שמימן את הפעילות של הליצן. המבוגרים רקדו עד אור הבוקר, ולא רק את 'קלינקה' אלה גם את שרית חדד ואייל גולן. "הקהילה שלי מאוד אוהבת את ישראל, אבל צריך לחזק אותם. הם כולם מאוד מודעים ליהדות שלהם, שהרי ידוע שבברית המועצות היינו 'יהודים' ורק כשהגענו לארץ היינו פתאום 'רוסים'. הרוסים-הישראלים מרגישים שאת הלאומיות שלהם הם קיימו כבר כששרתו בצבא, שילמו מיסים וחיו בישראל. הם לא מרגישים שהם צריכים להמשיך לתרום לישראל. הילדים שלהם הם כבר סיפור אחר, ויש להם בלבול. הם לא בטוחים אם כל מי שמדבר רוסית הוא גם יהודי, ואיך הקישורים עובדים. צריך לעשות להם סדר. אני מנסה לעשות את הכל בצורה חוויתית וכך עשיתי גם בליל הסדר האחרון שהשתתפו בו חמישים אנשים. כתבתי את ההגדה מחדש, הוספתי סיפורים וקישורים רלוונטיים, והפניתי בסוף כל אחד משני עשר הפרקים שאלות לילדים, הם מאוד אהבו את זה".

עשר מכות מבראשית

בבית הספר של אחה"צ בראשית מציינים את חגי ישראל על סמליהם. כבכל שנה, גם השנה הם חגגו את ליל הסדר עם התלמידים. המורים הפגינו כישורי משחק יוצאי דופן בהצגה אינטראקטיבית מצחיקה בנושא עשר המכות. אח"כ התכנסנו כולם סביב השולחנות, שרו את ה"מה נשתנה" ודנו בצלחת הסדר וסמליה. על המרק עם הקניידלעך גמרו הילדים את ההלל, וכך גם על החרוסת, מספר ילדים הרחיקו לכת וטעמו מן החזרת!