מכיון שציטר לא בחרה שם לתערוכה שלה, נקראת התערוכה על שמה. בתערוכה מוצגות תשע עבודות וידיאו מתוך 65 התסריטים שכתבה. בחלל כל עבודת וידיאו, מתנוסס רישום קיר על אריג לבן המציג את פרטי אדריכלות של דירתה וקשור באופן הומוגני לוידיאו. בחדר אחר מתנוסס ריבוע המורכב מ-60 רישומי מחברת שצויירו בסגנונות שונים ובתקופות שונות בהתאם למצבי הרוח המשתנים של האומנית. שני ספרים - “התסריטים הגרועים ביותר של קרן" ו"התסריטים הטובים ביותר של קרן" - שדורגו על ידי אוצרי התערוכה מונחים על מדף בתצוגה.

"העבודות שלה מתאפיינות ביחסים בין אישיים דרמטיים בין מספר דמויות הנמצאות בסיטואציות שונות במיקום ספציפי: במת תיאטרון, חוף הים, הבית ומוצגים באופן לא לינארי”, אומרת רעיה זומר-טל, מנהלת מוזיאון ינקו דאדא שהציג את יצירתה של ציטר ב-2002. "ציטר משבשת במכוון את הסדר, מפרקת את הנרטיב ומחברת אותו מחדש. היא שמה בפי הדמויות טקסטים שלא תמיד מתחברים ויוצרים אוירת ניכור כשברקע יש לרוב קריינות. ציטר יוצרת סיטואציות קולנועיות דרמטיות, דם נשפך, אקדח יורה ורגעי השיא חוזרים ברפטטיביות שוב ושוב". היא יוצרת במגוון סגנונות וז'נרים שונה. היא לא מספרת סיפורים, הוידיאו צריך לשדר תחושות של בדידות, אובססיה, אהבה, קנאה, שנאה, נקמה, מתח ואיך אנחנו חווים את המציאות.

"אומנות הוידיאו מהווה חלק משמעותי מהאמירה האומנותית שלה". מסבירה זומר-טל, שלדעתה "מקור החזרתיות בעבודותיה קשור למחול או לשירה עם פזמון חוזר, משום שהיא קוטעת את הרצף הנרטיבי וחוזרת שוב ושוב עם הבדלים זעירים. העבודות שלה לא פשוטות ומחייבות את המבקר לצפות ולהקשיב לכל היצירה. קרן פיתחה שפה ייחודית האופיינית לה וזוכה, בצדק, בכל הקרדיט".

60% מזמנה של ציטר מוקדש לכתיבת התסריטים ויתר הזמן מוקדש לצילום, עריכה, ציור, רישום וליהוק (שחקנים לא מקצועיים בהכרח אלא אנשים עם נוכחות). "אני מנסה לקשר בין מראות ונושאים המעניינים אותי”, אומרת ציטר, "כל סרט עומד בפני עצמו כמו שבני אדם עומדים בפני עצמם. אני בדרך כלל חושבת על קשר ומבנה הוידיאו - הסגנון והקצב שבו, ורק אז אני מלהקת דמויות שונות שצריכות לתפקד במצב מסויים ולהציג התנהגות או מצב רגשי. הוידיאו הוא בעצם סיפור אבסטרקטי. בין השאר, יש התייחסויות רבות לסרטי קולנוע.

ציטר מתארת את האווירה השוררת בווידיאו בן 12 דקות "ארבע עונות" המוצג בתערוכה. הסרט הוקרן בדירתה ומראה אשה המגיעה להתלונן על רעש המוסיקה בדירת השכן ותוך כדי זה היא מגלה שהיא הדמות שנרצחה. ארבעה אלמנטים של פעלולים: שלג, אש, ערפל ודם בדירה, נתנו לוידאו את שמו "ארבע עונות". בסרט קיימים חילופי דמויות והעלילה בו היא עניין משני. התסריט נכתב בהשראתו של סרט האימה של רומן פולנסקי “הדייר", בו גבר ביישן העובר לדירה חדשה של מתאבדת מזדהה עם דמותה עד לסופו המר.

בעבודת וידיאו אחרת בת 15 דקות, ”אוקינוס”, הצופה עובר תהליך היפנוטי מסויים ורואה את ההשתקפות שלו. ב"משהו קורה”, וידיאו בן 8 דקות, מורגש מתח עז בתקשורת בין בני זוג. בת הזוג יורה בבן זוגה יריה לא אמיתית. יש חזרה אובססיבית של הטקסט והמעשים של בני הזוג. זאת דרמה ללא עלילה. החשיבות היא בחוויית ותחושת הצופים.

הצלחה ישראלית אדירה. קרן ציטר(אנה לונדן)

ציטר, בת 37, נולדה בתל-אביב, חיה באריאל, ולמדה שנתיים במכון אבני. מלגה מהתכנית היוקרתית "”De Ateliers הביאה אותה לאמסטרדם ומשם לברלין. היא מתגוררת בניו-יורק מזה שלוש שנים ומטיילת עם עבודותיה בתדירות ברחבי העולם. לפני חודש הציגה בגלריה Studio for propositional cinema בדיסלדורף, היא מעלה תערוכת יחיד בגלריה נגא בתל-אביב ובמאי תציג תערוכה בגלריה Zach Feuer בניו יורק.

למרות שציטר מרגישה שאומנותה אינה מייצגת את ישראל, היא רואה את עצמה כישראלית: "זה הדרכון שלי וכל אחד יוצר משהו מהמוצא שלו".