יום העצמאות הראשון: חובת דגל מעל כל בית
בחגיגות "יום הקוממיות" במלאות שנה להקמת מדינת ישראל כוננו את המנהגים שמחזיקים מעמד עד היום. ראש הממשלה דיבר כבר אז על יוקר המחיה ועל ההסכמים המכריעים בלוזאן שבשווייץ
לא כל כך הרבה שנים לפני שזמרים קיבלו מאות אלפי שקלים עבור הופעות על בימות יום העצמאות, ציינו במדינה הצעירה בדרך צנועה יותר את היום המכונן. ארכיון המדינה חושף מסמכים ותזכירים מיום עצמאות הראשון של מדינת ישראל שצוין ב-1949. במסגרת התוכנית שהוציא מזכיר הממשלה הראשון זאב שרף הוא כתב לש' קדר, שעליו הוטל לרכז את ההכנות, כי "יום הקוממיות", שהיום ידוע כיום העצמאות, הוכרז כחג רשמי ובמסגרתו "תוצא קריאה לקהל על חובה להרים דגל מעל כל בית בכל המדינה". עוד נכתב כי יינתנו הוראות מדויקות על צורת הדגל.
באותה שנה נסגרו בתי הספר רק לחצי יום על פי הפקודה: "בשעה 11 לפני הצהריים יוצאות תהלוכות חוזרות לבתי הספר בהם מתקיימים כינוסים של התלמידים", ובמסגרתם היה עליהם להעלות את הדגל לראש התורן וכן "קריאת פרקים מהכרזת המדינה על ידי להקות דיבור, שירה".
עד כמה קטנה הייתה המדינה אפשר ללמוד ממה שכתב יו"ר הכנסת לממונה על ההכנות בסיום התזכיר, "על התפתחות ההכנות תמסור דו"ח ישיר לראש הממשלה".
על פי המזכר, בשנה הראשונה של חגיגות העצמאות התקיימה "חלוקת מתנות לחיילים פצועים בבתי החולים הצבאיים". תחת מפעלים אומנותיים והופעות נכתב כי "בשעה 3 אחר הצהריים - מצעד צבאי על פני כל העיר. בה בשעה - מצעדים צבאיים בירושלים ובחיפה". כידוע, באותה שנה התקיים "המצעד שלא צעד". מצעד צה"ל של אותה שנה בתל אביב יצא, אך לאחר שחלף על פני בימת הכבוד והחל לנוע ברחובות העיר פרצו ההמונים אל מסלול המצעד בהתלהבות יתר של הקהל וכשל ארגוני.
עוד לפני שאיראן והמעצמות קיימו שיחות בלוזן, היו שם שיחות אחרות שגם הן הדירו שינה מראש הממשלה. כחלק מחגיגות יום העצמאות נשא דוד בן גוריון נאום ובו נאמרו דברים שרלוונטיים גם היום: "עמדנו במערכות צבאיות חמורות. יצאנו מכולן בשלום ובכבוד. אולם הסכנות לביטחוננו ואף לקיומנו לא חוסלו ולא יחלפו במהרה.
"עם שלוש מדינות - מצרים, לבנון ועבר הירדן - כבר חתמנו על הסכמי שביתת נשק, ונציגינו בלוזן מוכנים לשיחות על כריתת שלום. בהתאם לרצון הנחרץ והברור של העם בבחירות ובכנסת, לא תחסוך ממשלת ישראל כל מאמץ שעלול להביא לידי שלום יציב ומכובד עם כל שכנינו".
נושא אחר בנאומו שאליו התייחס בן גוריון היה "יוקר החיים", ועליו אמר: "יוקר החיים חוסם הדרך לזרימת ההון מבחוץ ומדכדך רמת החיים של השכבות העממיות". לטענתו, יוקר המחיה לא יירד "בלי מאמץ קיבוצי ואישי של החקלאים, פועלי החרושת והקואופרטיבים".
לפנייה לכתב/ת 
