בגלל הקשיים אותם מציבים בתי הדין הרבניים, זוגות רבים בוחרים היום להתחתן בנישואים אזרחיים, במיוחד, ישראלים המהגרים לארה"ב. הגם שגירושים אזרחיים כמו גירושים דתיים הם עניין כואב וקשה, הרי לפחות די בהחלטתו של אחד הצדדים להתגרש על מנת שבית המשפט יאשר את הגירושים.

בתי הדין הרבניים עושים ככל שביכולתם לשכנע בעלים סרבניים להעניק גט לנשותיהם, הם אף שולחים רבנים מטעמם לדבר על לב הבעל במידה וזה "ברח" לארה"ב ומוציאים נגדו עונשים שונים המקשים עליו לשוב לארץ. בשנים האחרונות אף יצא חוק המאפשר לגזור עונש מאסר כבד של עד 20 שנה לסרבני גט. העונש עד אז עמד על 10 שנות מאסר. מעניין לגלות עם זאת, שלא תמיד העונשים מרתיעים סרבני גט, העומדים בסירובם בעקשנות.

לצורך הכתבה, אספתי מספר סיפורים של סרבניות גט וסרבני גט בארה"ב ובארץ:

סיפורה של שחר פוקס

האם פנתה לארגון "יד לאשה" שפועל למען מסורבות גט ונשים עגונות. הארגון עזר לבתה להפעיל לחץ על משפחת הבעל כדי שיתנו פרטים אודות מיקומו בארה"ב. שחר הפכה מאשה עגונה לאשה מסורבת גט ברגע שבעלה דרש תשלום של 40,000 שקלים עבור הגט המיוחל. האם מספרת כי לא היה באפשרותה של בתה לשלם סכום זה ורק באמצעות הרשת הצליחה לגייס את הסכום. פוקס שהביאה את הסיפור גם בתכנית "נכון להבוקר" בגלי צה"ל, הצהירה כי החליטה להילחם למען בתה על מנת שלא תהיה אשה עגונה כל חייה.

בנוסף פנתה פוקס גם לעו"ד בתיה כהנא דרור, מנכ"לית ארגון "מבוי סתום" שפועל למען נשים עגונות ומסורבות גט, על מנת שתעזור לה בתהליך מול בין הדין הרבני. כהנא דרור מספרת על התהליך המסובך עד קבלת הגט, "בית הדין הרבני הממלכתי מפחד לפסוק פסיקה אמיצה ומאפשר סחטנות, הבעלים דורשים מנשותיהן סכומי עתק. יש לפעול על מנת שבית הדין הרבני לא יהיה מונופול בארץ”.

המשפחה פנתה לבית דין רבני פרטי בירושלים שבראשו עומדים הרב אברהם דב לוין, הרב דוד ביגמן והרב מיכאל אברהם. הרבנים הגיעו למסקנה כי הנישואין חייבים להתבסס על הסכמתה של האישה. במקרה הזה טענו, כאמור, כי במידה ושחר הייתה יודעת שהקידושים לא יתממשו היא לא הייתה נכנסת אליהם ולכן בית הדין רשאי להתיר אותה מעגינותה. בתום משפט ממושך, פסק היום בית הדין הרבני באופן תקדימי לטובתה והתיר את עגינותה.

"אני לא מסתכל על עצמי כסרבן גט, אם כבר, אשתי היא זאת שהביאה אותנו למצב הזה. לא היתה לי בעיה להתגרש אם הייתי מקבל את כל הכספים שהיא גנבה ממני. אשתי באה לחתונה בלי כלום. לי כבר היה בית ורכוש. אחרי החתונה היא לחצה עלי לעבור לבית גדול יותר, אז מכרתי את הבית שלי וקניתי בית גדול, שם קיוויתי שנגדל את ילדינו כשיגיעו. עשיתי כל מה שיכולתי שהיא תהיה מרוצה, אבל שום דבר לא ריצה אותה.

“שנתיים אחרי החתונה, כשהיא עדיין לא הצליחה להיכנס להריון, לחצתי עליה ללכת לראות רופא והוא בדק ואמר שהכל בסדר איתנו ושהוא לא רואה כל בעיה. יום אחד כשהייתי צריך להזיז את הרכב שלה מהחניה, ניגשתי להוציא את המפתחות מהתיק שלה וגיליתי שם גלולות נגד הריון. הייתי בהלם, כל הזמן הזה חשבתי שאולי לי יש בעיה, ופתאום אני מגלה שהיא לוקחת גלולות. מאותו הרגע התחלתי לחשוד שמשהו לא בסדר בחיי הנישואים שלנו. החלטתי לעקוב אחריה ואז הגיעה המכה השניה, גיליתי שהיא בוגדת בי ועוד עם מישהו אותו החשבתי לחבר קרוב.

“פניתי לעורך דין והגשתי בקשה לגירושים, אלא שאשתי החליטה שהיא רוצה חצי מהכל, מהביזנס, מהבית, מכל הכספים אותם חסכתי כל השנים, בעוד שהיא לא תרמה מאום כי היא אפילו לא עבדה. ניסיתי לדבר על ליבה, הסכמתי לתת לה מזונות למשך חמש שנים, יותר משנות הנישואים שלנו ביחד, אבל שום דבר לא עזר, היא התעקשה על חצי מהכל. לפני כן עוד הצליחה לרוקן את חשבון הבנק המשותף שלנו מכל הכספים. כשהבנתי שאין לי עם מי לדבר יותר ושום דבר לא עזר, החלטתי שאני עובר לארה"ב. בית הדין הרבני שלח אנשים שידברו אל ליבי, יאיימו עלי, אבל אני לא פראייר. היא גזלה ממני לא רק כסף אלא גם שנים יקרות מחיי. לא בוער לי להתגרש. אני חי טוב מאוד כאן. אני לא יכול להתחתן שוב, אבל גם זה לא מפריע לי, גם לא הייתי רוצה להתחתן אחרי כל מה שעברתי. יש לי חברה איתה אני חי כבר עשר שנים ואשתי שתמשיך להיות עגונה. היא הביאה את זה על עצמה".

כמו בסיפורים דומים רבים, גם במקרה שלה, ההתחלה הייתה מבטיחה. השניים הכירו בהמלצת שידוך ולאחר ארבעה חודשים התחתנו. "שלושה שבועות לפני החתונה אמא שלי ביקשה ממני לבטל את החתונה, אך לא הקשבתי בקולה. היא כנראה זיהתה כבר אז את האלימות שלו, אבל אני לא הסכמתי לשמוע על כך והתעקשתי לדבוק בתוכנית”, סיפרה דורית לאמצעי התקשורת בארץ.

עשרה חודשים אחרי החתונה, נולד בנם הבכור - ומיד לאחר מכן החלה ההידרדרות. "אף שהוא חוזר בתשובה ולמד בכולל, אחרי הלידה הוא התחיל לשתות בצורה קיצונית, ולבסוף זה הוביל אותו להתמוטטות", מספרת דורית. "הוא הופנה לבית חולים הדסה עין כרם וקיבל כדורים, אבל חזר לשתייה. זה הפחיד אותי ולא ידעתי מה לעשות אבל אחרי שלושה חודשים החלטתי לתת צ'אנס נוסף”.

"נכנסתי שוב ליריון והייתי חייבת להיות בשמירה. פניתי אליו ואמרתי לו שאני חייבת עזרה והסברתי לו שאו שהוא מפחית את הלימודים בכולל ועוזר לי עם הילד, או שאחותי תבוא לגור אצלנו כדי לא לסכן את ההיריון. הוא בחר באופציה שתאפשר לו להמשיך בחייו השגרתיים, ואחותי עברה לגור אצלנו. לאחר זמן קצר הוא התחיל להתרגז וטען שאין לו פרטיות בבית וזה מפריע לו. משם זה עבר גם לאלימות, הוא זרק לעברי נעליים, צעק והתעצבן כל הזמן". בסופו של דבר, אביה של דורית הצליח לשכנע אותה לעזוב את הבית והיא פתחה תיק ברבנות. לאחר אחר הדיונים, החליט הבעל לעזוב לארה"ב מבלי להודיע לאיש.

ארה"ב הפכה למקום מפלט של סרבני גט רבים המבקשים לפתוח בדף חיים חדש בלי הלחצים של בית הדין הרבני והאישה. התיק בעניינה של דורית הועבר לאגף העגונות בהנהלת בתי הדין הרבניים בראשותו של הרב אליהו מיימון. לאחר פניה להוריו של הבחור, הודיעה אמו כי היא מוכנה לממן לו כרטיס טיסה לארץ. לאחר תצפית של 48 שעות על בית אחותו, הוא נעצר והובל אזוק ברגליו ובידיו לבית הדין הרבני. הרב ישראל אברג'יל סיפר כיצד הוא דיבר על לבו של הבעל הסרבן במשך שעתיים כדי שיתן לאשתו גט. לבסוף, הגט נכתב ונמסר לדורית, שבע שנים לאחר שביקשה להתגרש.

הבעל עתר לבית המשפט לענייני משפחה וטען כי במשך 15 שנה נותר עגון ולא יכול היה להקים משפחה. בנוסף, היא הגישה נגדו תלונות סרק במשטרה. האישה טענה כי מגיעות לה זכויות שבעלה צבר במקום עבודתו ושתסכים להתגרש בלית ברירה רק אם בעלה יתן לה חצי מיליון שקל. השופטת סיוון קבעה כי יש לה זכות לתבוע רק על זכויות של הבעל בעבודה במשך שלוש שנים וקבעה כי הבעל שילם מזונות עד שאלו הופסקו בגלל התנהגות האישה. היא אף פסקה שעל האישה לשלם לבעלה 250 אלף שקל, קנס על סירובה להתגרש ממנו כבר 15 שנה.

“לאחר הנישואים, פרצופו האמיתי של בעלי התגלה, הוא היה אדם קשה וקמצן ולא הסתדרנו. היו לו תלונות על כל דבר, שאני לא שומרת מספיק, שאני לא צנועה, שהפיאה שלי יותר מדי ארוכה ובהירה שהשרוולים שלי יותר מדי קצרים, כל מיני דברים כאלו. האמת שלי גם נמאס להיות דתיה, שנאתי את אורח החיים הזה. פניתי לבית הדין הרבני והגשתי בקשה לגט. זה היה אולי שנה לאחר הנישואים ולשמחתי לא היו לנו ילדים, אז חשבתי שכל התהליך הזה יהיה קל ומהיר. מי היה מאמין שבעלי יתעקש להמשיך ולהיות נשוי לי, מה עוד שהבהרתי לו שאני לא מתכוונת להמשיך ולחיות כדתיה. הוא מירר את חיי והחליט שהוא לא מעוניין להתגרש. היה לו מאוד נח לחיות על חשבוני ועל חשבון משפחתי. אני זו שפירנסתי אותו והוא הלך ללמוד בישיבה.

“המשפחה שלי גם לא תמכה בי. הם הפעילו עלי לחץ נוראי והודיעו לי שאם אני מורידה את הפיאה ומתחילה לחיות חיים חילוניים, אז הם לא מכירים בי יותר. הלב שלי נשבר כשאמי טרקה לי את הטלפון בפנים יום שישי אחד כשהתקשרתי לאחל לה שבת שלום. הבנתי שאין לי יותר משפחה. חברה טובה שלי שעברה עם בעלה והילדים לארה"ב, הזמינה אותי לבקר אצהם והחלטתי שאני נוסעת. הגעתי לכאן לפני 15 שנים ונשארתי.

“לפני 8 שנים הכרתי את מי שהוא היום בעלי. התחתנו נישואים אזרחיים. כן, אני יודעת שזה נחשב לביגמיה בארץ, אבל אני לא מתכוונת להמשיך ולחיות את חיי כעגונה. בעלי מודע לכל הסיפור שלי ואין לו בעיה עם זה. יש לנו שני ילדים מקסימים ואנחנו מאוד מאושרים. אני שומעת על נשים עגונות שלא יכולות להביא ילדים מחשש שהם יחשבו לממזרים, לי אין בעיה עם זה בכלל. אני מחשיבה את עצמי כיהודיה, אבל כל החוקים האלו ממש זרים לי ולא מדברים אלי.