״תמיד הייתי ספורטיבית. התחלתי להתעסק באתלטיקה ברצינות בקווינס קולג׳. שחיתי, שיחקתי כדור מים וכדורגל ורצתי. אחרי שסיימתי את הקולג׳ שחיתי, רצתי ורכבתי על אופניים בכל יום, אז אמרתי לעצמי: ״למה לא לעשות כבר טריאתלון?״. ב-1999 השתתפתי בפעם הראשונה וסיימתי שניה ברמה שלי, אבל אחרי שתי תחרויות נוספות הפסקתי לזמן רב, בעיקר בגלל הלידות והילדים. השנה הרגשתי שהילדים גדלו ושאפשר לחזור לתחביב הזה”.

כמה זה קשה?

״קשה מאוד. קודם כל, התרגשתי מהקפיצה בהתחלה, אבל פשוט הלכתי לקצה וקפצתי. רכבנו בין עצים, והיה יפה ופסטורלי, ואז נעשה כל כך חם והשמש בערה, ודווקא אז היינו צריכים לרוץ על חול וזה היה מאוד קשה להרבה אנשים. בסוף עברתי את כולם בחלק של החול, אופניים הם לא הצד החזק שלי אז כשירדנו מהם קיבלתי כוחות. חוץ מזה, אני טובה בלנצח. יש לי מוח חזק. ידעתי שאני צריכה לכבות את המחשבות, לא לחשוב על כמה חם ולהתגבר על זה מנטאלית. פשוט להמשיך. מה שעזר לי זה שהיו שם אנשים, וכל פעם כיוונתי לאדם אחר כמטרה לעבור אותה. ״עברתי את זה, עברתי את זה״... כיוונתי את העיניים שלי לגב של מישהו אחר בכל פעם ושאלתי את עצמי אם אוכל להגיע אליו. כשנשארו מייל וחצי, ושוב הגענו לאדמה חולית, ידעתי שיהיה קשה יותר. אתה חייב שיהיה לך מוח חזק. צריך להתרכז, ואני ממש טובה בזה. כשיש מחסומים, אני עובדת טוב יותר. אבל היה באמת קשה״.

"כשחציתי את קו הסיום הייתי באקסטזה". גיסינגר

״הכיף הוא כשגומרים את התחרות ומרגישים ‘וואו, עשיתי את זה, סבלתי אבל לא נכשלתי, לא הפסקתי, נתתי הכל וסיימתי, ועכשיו זה מאחוריי’. כשחציתי את קו הסיום הייתי באקסטזה וצרחתי. בתחרות הזאת ספציפית הם השמיעו מוזיקה ממש טובה שהוסיפה להרגשה והקפיצה אותנו”.

המסלול לקח לך שעה ו-27 דקות, על מה חושבים בדרך?

״היתה לי פציעה בינואר מהטריאתלון המקורה, אבל לא ממש הקשבתי לגוף שלי והרגליים התחילו להציק לי באפריל, אז לקחתי צעד אחורה מהאימונים ונחתי. במהלך המסלול ביום ראשון התחננתי לרגליים שלא יעצרו, שאני לא אמות, זו מין תפילה כזאת לגוף שלי״.

״דוד שלי, למשל, שעובד באוניברסיטה שבה אני לומדת כרגע, סיפר לכל הפרופסורים שהאחיינית שלו משתתפת בטריאתלונים וכולם השתגעו, אבל בעולם שלי זה לא כל כך משונה. מישהו שלא רגיל לזה חושב שלקפוץ מספינה זה טירוף וכל מה שבא אחר כך אפילו יותר. אנשים מתעייפים רק מלעלות כמה מדרגות, ונדהמים מזה שאני יכולה לעשות את זה, ועוד עם שלושה ילדים בבית, ״איפה את מוצאת את הזמן?״ הם שואלים, ואני עונה ״בחמש בבוקר״.

“המשפחה שלי לא היתה שם. זה היה רחוק ומוקדם מדי, אבל הייתי רוצה שהילדים יראו אמא חזקה מגיעה לקו הסיום. הם תמיד שואלים אותי: ״אמא, ניצחת?״ ואני אומרת להם שזה לא חשוב, שאם אני עושה ספורט, אז ניצחתי. זה טוב לשאוף לפסגה, אבל יותר חשוב לדעת שנתת את הכל”.

גדלת במשפחה ספורטיבית?

״ההשפעה הכי גדולה היתה אבא שלי. הוא היה אצן ורץ בכל יום 6-7 מיילים, בלי ימי מנוחה. כשנסענו לנופש הייתי מסתכלת עליו מהמרפסת בשש בבוקר, שוחה בבריכה ומשוויצה בגאווה ״זה אבא שלי!״.

ליוויתי אותו למרוצים בצעירותי, וזה הזכרון הכי מוקדם שלי ממנו: חוזר עם מכנסיים רטובים שהיו אופנתיים בשנות ה-70. ואני הלכתי בעקבותיו״.

״כן, יש וייב נחמד ונוצרים קשרים. כולם מדברים אחד עם השני, נותנים עצות, מתרגשים מהתחרות והאווירה תומכת וכיפית. כשעלינו על הספינה היתה שם בחורה שמיררה בבכי, הרגשתי כל כך לא נעים בשבילה והזדהיתי עם הפחד שלה מהקפיצה. נתתי לה חיבוק ודיברתי איתה. היא אמרה שהיא לא יודעת לשחות, תפסתי את הראש ואמרתי לה: ״מה את עושה פה??״ אבל אז עודדתי אותה ואמרתי לה: ״יהיה בסדר, אם תצטרכי עזרה אז יש אנשים מסביב, פשוט תירגעי. זה בסך הכל משחק מנטאלי. את חייבת שהקולות החיוביים בראש שלך יהיו חזקים יותר מהקולות בגוף שלך. זה לא יעזור להשתגע עכשיו. זה רק יחמיר את המצב״.

מה היעד הבא שלך?

״המטרה הבאה שלי היא אולי טריאתלון בקיץ, כי אני רוצה שהילדים שלי יבואו ויראו את זה.

חוץ מזה, להמשיך להיות אמא ולהמשיך בספורט, שזה בפני עצמו מדהים. כל אמא שמסוגלת להתעמל, זה כבר הישג. אפילו תשכחו מהספורט, פשוט להיות אמא, כבר מגיע לך כל הקרדיט שבעולם. אז להיות אמא ולעסוק בספורט, שזה משהו שמאוד קרוב ללבי, אני מנצחת. בכל יום״.