טיול שחרור: פצועי מלחמה במסע להודו

אגטאלה, כפר נידח למרגלות ההימלאיה. משחק כדורגל. התוצאה 0:2 לנבחרת פצועי צה"ל נגד צעירי הכפר - והקבוצה המקומית לוחצת. כשנועם, קשר ימני, רץ על פרוטזה, שעות בודדות אחרי שסיים שלושה ימי טרק מפרכים בהרים, מוטי הבלם, כבר שנים מתקשה לדרוך על הרגל מאז הפציעה, ואלי השוער משחק עם רסיסים בברך. נדמה שזוהי סצנה מסרט שנכתבה על ידי תסריטאי יצירתי במיוחד.

הסצנה הזו היא הסיפור של פרויקט פצועי צה"ל בטיול שחרור בהודו. פרויקט שהוא קודם כל התמודדות של אנשים. אנשים שביום אחד ובשיא כוחם, נאלצו להתמודדות עם מציאות חדשה. התמודדות שלא נגמרת אף פעם.

המסע שלא הספיקו אז. "טיול שחרור"

בזמן הכנת המסלול ניסיתי ללמוד ולהכיר את האופן שבו מתייחסים אל הפצועים בארץ על כל המורכבויות שבנושא והרגשתי שניתנה לי ההזדמנות לעשות משהו שונה. פגשתי חבורה של גברים, שבעל כורכם ואומץ לבם, נאלצים להתמודד עם בעיות פיזיות ומנטליות יום-יום והדבר האחרון שהם זקוקים לו זה רחמים.

ברוח הזו בניתי את המסע הזה. לא טיול, מסע. מצד אחד מודע לאחריות שבהובלת קבוצת אנשים שהולכים מבחינתם אל הלא נודע, אך מצד שני גם מודע לכוח האדיר של מסע לשבור חסמים שהחיים יצרו, לתת נקודת מבט חדשה, משמעות שמתהווה וכלים לעבור תהליך אמיתי.

הסרט "טיול שחרור - מסע בחזרה לחיים" שישודר הערב (א') בערוץ 10, מציג עשרים צעירים שנפצעו במבצעים הצבאיים האחרונים ובמלחמת לבנון השנייה, שיוצאים משגרת הטיפולים והשיקום וטסים להודו, במקום הטיול הגדול ההוא, שפספסו.

משחק כדורגל שקשה לדמיין(צילום: רויטל עוזרי)

הסרט, בבימויה של מיה איידן, מתעד את רגעי ההתמודדות של הצעירים עם הפציעה הגופנית ועם כוחות הנפש שהם צריכים לגייס במהלך המסע.

ובאמת, הדרך מדלהי לרישיקש היתה חווית "יום ראשון בהודו" טיפוסית. בשכונות העוני בפאתי דלהי הילדים לבושי הסמרטוטים דפקו על חלון הרכב והמפגש עם תרבות הנהיגה המקומית - כל אלו הכניסו את החבר'ה מהר מאוד לאווירה. רישיקש עצמה, באופיה ובקצב הנינוח שלה, והשמועה על הגעת הקבוצה התפשטה בכל האזור. כך שאחרי שיעור יוגה במקדש על קצה ההר ורפטינג במורד הגנגס לשחרור האדרנלין, הגיעו למעלה ממאה תרמילאים ישראלים לגסטהאוס שלנו לקבלת שבת ולארוחת ערב, ומשם לגיטרות ולדיבורים אל תוך הלילה באווירת ה"ביחד" התרמילאית הייחודית של הודו.

בהמשך פנינו לחלק האתגרי של המסע, שלושה ימי טרק ברכס ההרים הגבוה ביותר בעולם. מספר ימים לפני הגעת הקבוצה להודו, יצאתי עם צוות מקומי קטן לבדוק את הטרק במסגרת ההכנה למסע. מראש ידעתי שאני עומד להכין מספר אלטרנטיבות בהתאם למצבה של הקבוצה. החורף השנה היה ארוך מהרגיל וכמויות גדולות של שלג חסמו לחלוטין את השבילים. המעברים היו במצב מאוד קשה לאנשים ובלתי אפשריים לסוסים ולפרדות שצריכות להעביר את המאהל ממקום למקום. האופציה היחידה שנראתה לעין באותו שלב היתה לקצר משמעותית את הטרק.

חשבתי על מטרת הפרויקט וכמה חשוב לי שהחיילים המשוחררים יתמודדו עם האתגר הזה, והרגשתי שאם אני מוריד עכשיו את הרף, אני פשוט חוטא למטרה. ועדיין, הטבע אמר את דברו, אז מה לעזאזל עושים עם השלג הזה עכשיו?

טרק שהותאם לצורכי החיילים (צילום: איתמר פלג)

יש משפט ששגור בפיו של כל מטייל ישראלי בהודו, מגדול ההרפתקנים ועד אחרון הסטלנים והוא "סאב קוץ׳ מילגה" - הכל אפשרי. זו קלישאה בנאלית, אבל כמו הרבה קלישאות היא גם נכונה וגם אחת הסיבות שאני כל כך אוהב את המדינה הזאת - כי בהודו באמת הכל אפשרי, אפילו לנצח את הטבע.

לשם כך איתרנו צוות מקומי מובחר, אשר שמח לקבל עליו את המשימהף ובמשך חמישה ימים פילס את הדרך במסירות עם אתי חפירה ועשה את הבלתי ייאמן. ואם ב"סאב קוץ' מילגה" עסקינן, בבוקר הבא יצאה הקבוצה לטרק בהרי ההימלאיה.

אין ספק שהקושי היה הרבה יותר גדול משציפו, אבל כמו שקיוויתי,

במקום להתייאש, הוא רק נסך בהם הרבה יותר מוטיבציה שאת האתגר הזה הם מסיימים. אחוות הלוחמים, אותו ערך שכל אחד מהחבר'ה האלה מכיר מכל כך הרבה כיוונים, הפך ליותר ויותר נוכח ומורגש בקבוצה ככל שהעסק הפך ליותר קשה. וכמו במסעות בצבא, כולם היו בשביל כולם ואפילו הפורטרים ההודים הבינו די מהר שהם חלק בלתי נפרד מ"היחידה".