על נדבה ונדיבות
ללא הכוונה הפנימית, וכשיש רווח חיצוני, אין זו נדבה ואין זו נדיבות. כך קבע הפסוק וכך טוהרה המילה "נדבה" במילון חיי - יובל אלבשן על פרק בראשית פרק כ"ה
למרות הקרבה הלשונית בין "נדבה" ל"נדיבות", זיכרונות ילדותי הקשו עליי לחבר בין השתיים. האופן שבו חולקו נדבות בשכונה, בייחוד לקראת חג הפסח, היה בעיני הילד שלעולם אשאר בעיקר משפיל. הן חולקו בראש חוצות כשמקבליהן היו חייבים להודות ולקלס את הנותנים ואת המפלגה או התנועה ששלחה אותם.
תיעבתי את זה. הנדבה לבשה אצלי לבוש של ניצול. כשבגרתי, נחשפתי לתרגום מודרני ומתוחכם יותר של אותה שיטה, כאשר בעלי חברות גדולות עשקו את עובדיהם ואת לקוחותיהם ואחר כך "תרמו" להם חזרה פירור או שניים, בפסטיבלים מתוקשרים היטב שזיכו אותם במחיאות כפיים של החברה. וככל שהורעפו יותר שבחים על אותם "נדבנים" כך גדל תיעובי את המילה הזו "נדבה" שאפשרה לשיטה המעוותת להמשיך ולהתקיים.
בחלוף השנים הבנתי כי טעיתי. המעשים הקודמים כלל לא ראויים להיקרא מעשי נדבה. התמורה שמקבלים נותניהם מדירה אותם מהמושג הבאמת יפה הזה. וזו בדיוק כוונת הפסוק שלפנינו, שקובע ביחס לבניין המשכן שרק "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (כה, ב). החיבור בין הנדבה ללב, הוא שמעניק לתרומה אישור כניסה. בלעדיו אין תכלית למשכן שנבנה, שכן רק הוא הופך אותו למעשה נדיבות אמִתי. ללא הכוונה הפנימית, וכשיש רווח חיצוני, אין זו נדבה ואין זו נדיבות. כך קבע הפסוק וכך טוהרה המילה "נדבה" במילון חיי והתייצבה בשורה אחת יחד עם "נדיבות הלב", שרק בזכותן יוקם משכן של חסד, לאל ובעיקר לבני האדם, שזקוקים לו כל כך.
עו"ד יובל אלבשן הוא סופר ופעיל חברתי
טור זה פורסם לראשונה באתר מיזם 929 - תנך כפי שלא הכרתם
לפנייה לכתב/ת 
