ג'אז בתמונות: תערוכת צילום מוזיקלית
70 תמונות יוצגו בתערוכה של הצלם יוסי צבקר Shoot & Swing - אמני ג'אז בשחור ולבן. "אני לא רק שומע מוזיקה, אני רואה את הצבעים שלה וזה בא לידי ביטוי בתמונות", מספר צבקר
זה התחיל באקורדיון ששכב בבית הוריו והעלה אבק. הוא היה רק ילד אבל כבר אז ידע לסמן את הגבוהים והנמוכים. מוזיקה זרמה בעורקיו ומלווה אותו לאורך כל הדרך. "השפה הזו ברורה לי. אי אפשר להסביר את זה, אבל אני מבין את המתמטיקה", אומר צלם העיתונות יוסי צבקר, שמציג החל מהערב (ה') במרכז מנדל תערוכה שתלווה את פסטיבל "יפו ג'אז" ובמרכזה אמני ג'אז שצילם לאורך שנים.
70 תמונות נבחרו בקפידה על ידי אוצר התערוכה, אייל לנדסמן, צלם קולגה שהתמחה במשך שנים ארוכות בצילום במה. הצילומים כולם בשחור ולבן כמחווה לגדולי צלמי הג'אז בהם טים מושן ווויליאם גוטליב. "אני רואה בזה המשכיות של מסורת צילומי הג'אז משנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת. יש בזה משהו שהופך את הצילום לדרמטי יותר אבל בו בזמן מכניס אותך לאווירה הדחוסה של מועדוני הג'אז. זה כמעט פיזי".
לתערוכה הוא קרא: Shoot & Swing. "חשבתי על מילים שקושרות בין צילום לג'אז. איכשהו זה התחבר. בדיעבד הבנתי שזה מונח בציד שמתייחס להנפת הרובה על הכתף. זה מצא חן בעיניי. צלמים יורים בשביל לפגוע ומה יותר ג'אז מסווינג".
צבקר יודע דבר או שניים על ירי. כנער חולה אסטמה, הספורט היחיד שיכול היה לקחת בו חלק היה ירי אולימפי. "הייתי אלוף הארץ בירי ב-M16. הקשר בין זה לבין צילום הדוק. בקליעה למטרה אתה עומד, כורע או שוכב ומסדיר נשימות. אתה צריך לנשום ביחד עם הרובה ולסנכרן את סחיטת ההדק בהתאם לנשימות. החיבור בין זה לבין צילום הדוק. צלם הוא צייד. אתה מחכה שם לרגע ואז לוכד אותו".
כבר 15 שנה שהוא מצלם במה - תיאטרון, אופרה וג'אז. הרבה ג'אז. ההבדל בין צילום חדשותי, שבו עסק במשך שנים ארוכות, לבין צילומי במה לדבריו תהומי. "צילומי במה סוחטים רגשית בעיקר מכיוון שאתה לא יודע מה הולך לקרות. האור כבה. אתה בחושך. אין לך אפשרות לבדוק את תפעול המצלמה תוך כדי צילום. זה התנאים הכי קשים לצילום: תאורה משתנה, חשיפה משתנה, תזוזה ואתה צריך להגיב בזמן אמת, לתפוס את הרגע. אם אתה רוצה תמונות טובות שלא נולדו במקרה, אתה חייב להכיר את הכלי שלך, לשלוט בו וגם להבין את המוזיקה שאתה מצלם".
אתה מצלם מוזיקה?
"כן. בפירוש. אני לא רק שומע מוזיקה, אני רואה את הצבעים שלה וזה בא לידי ביטוי בתמונות. זה מאד חשוב בעיניי להבין את המוזיקה שאתה מצלם. אם אני יודע את הטקסט או המקצב, אני יכול לצפות לרגע שאני מדבר עליו. אני אתן לך דוגמה מעולם אחר. נהג מרוצים מקצועי לא ייתן פול גז לאורך המסלול. הוא למד אותו היטב לפני המרוץ, כדי להכיר את העיקולים ולא להיכנס בקיר. אתה חייב להבין במה מדובר. כדי להביא את הפריים הטוב ביותר, אתה צריך לצלם על הביט".
כמו הנשימה כשסוחטים את ההדק.
"בדיוק. זה נכון גם למוזיקה. אם אתה מכיר את ההרמוניה, אתה יודע לזהות את הקיו, להרגיש את רגע השיא מתקרב ולחכות לו".
מה מבדיל בין צילומי ג'אז לצילומים אחרים של מופעי מוזיקה?
"זה לא קניה ווסט שעומד שם על הבמה בלתי נגיש. בג'אז ובתחומים יותר אזוטריים הכל קרוב יותר ובלתי אמצעי. זה מאפשר לך לראות את המבצע, ממש לראות אותו, במובן של לשים לב לפרטים ולהרגיש אותו".
את התערוכה אצר אייל לנדסמן, קולגה שנטש את צילום הבמה וחבר של שנים. "הוא איש מקצוע ברמה הכי גבוהה. הוא פותח לי את העיניים ומדייק אותי, שומר עליי ודוחף אותי לקצה", אומר צבקר. ביחד הם בחרו תמונות בעיקר מהעשור האחרון. "בשנים האחרונות ישראל הפכה ליצואנית הג'אז מס. 2 בעולם אחרי יפן. כל בתי הספר הטובים בעולם כמו ברקלי והניו סקול מפוצצים בסטודנטים מישראל. זה טירוף. כשהבנתי את זה, חיפשתי צילומים ופתאום הבנתי שכמעט אין לזה תיעוד. מלבד צילומים של קביליו, שעשה את מה שאני עושה ובאדיקות עוד כשהייתי בגן חובה, ואני מוריד את הכובע בפניו, אף אחד לא צילם את כל המאסטרים הגדולים שעברו פה. כל החבר'ה המבוגרים האלה שעוד שנייה ייעלמו. אין תמונות. כל מאות התלמידים שיש פה ברימון או בשטריקר וההצלחה הכבירה של החבר'ה בניו יורק, זה עובר מתחת לרדאר. אמרתי לעצמי שאני חייב לעשות את זה. יש לזה חשיבות מטורפת".
אז יש פה גם שליחות?
"אני חושב שכן. מכיוון שאני לא יכול לנגן אני משתתף איתם בדרכי במאמץ המלחמתי על התודעה".
