"אינתיפאדת ההיי טק" / דעה
בסן פרנסיסקו אנחנו צריכים לפתח את הקשר בין החברה שלנו לבין השוק האמריקני והסיני והיפני והקוריאני, אנחנו לא אמורים למלא את הוואקום שמותירה המדינה בהסברה הלא קיימת לפעמים
בעת כתיבת שורות אלה אנחנו מסיימים את החלק הראשון של הקמת מטה חברת "ClicksMob" בדאון טאון סן פרנסיסקו ומשם, הייאוש נראה הרבה יותר נוח.
לכן לא ידעתי על מה אכתוב.
אולי על כך שצריך לטוס בטיסה שהיא כמעט אינטר-גלקטית לרוחב חצי גלובוס, רק כדי לגייס
מספיק עובדים, שכן הקרב על המוח הישראלי בהיי טק הפך לאגרסיבי כך שהביקוש עולה על ההיצע, אולי על זה שלא משנה כמה השוק יהיה ענק, כמה העובדים יהיו חייכנים וכמה ה 'סטאר-באקס' טעים שם, עדיין אין תחליף ולו בגרם אחד של צחוק, למוח הישראלי שהביא אותנו עד הלום.
אולי בכלל על כך שאני חלק מחברה, שהמנכ"לית הישראלית הצעירה ביותר בשוק ההיי טק מנהלת כאן את העניינים.
לבסוף צץ משהו קטן בפינה הדרום מערבית של אישון העין השמאלי שלי. כי שם, בסן פרנסיסקו, אינתיפאדת הדוקרים לא מקבלת את כותרות היום. עדיין רוחשים וגועשים כאן מנישואי הגייז הרשמיים של לפני חודש ומשהו. אבל למרות שהיא לא מכה גלים בין 'פאלו אלטו' ל 'יוניון סקוור', אינתיפאדת הסכינים רעה לישראל. לא רק בהיבט היומ-יומי אלא גם בהיבט ההסברתי, מוזר ככל שיישמע.
היא ממחישה כמה ישראל אינה מתקיימת בהלימה לגודל הדציבל שהיא מפיקה במשחק הגיאו-פוליטי של העולם, אשר שם, אנחנו לעתים אנחנו אלא קוריוז.
אני יכולה להמשיך עוד הרבה זמן, אבל היא רעה בעיקר כי כישראלית היא הופכת את עולמי לשיח ציבורי של צמד המילים הללו. בדיוק כמו שלפני חודש היא צמצמה ל"האיום האיראני".
שם בארה"ב, אנחנו בעיצומו של הקמת מפעל ציוני. אנחנו מרחיבות את ClicksMob, חברת המיליונים מרוטשילד 22 אל תוך נבכי הנבכים של קודש הקודשים של ההיי טק האמריקני.
איפשהו בין גוגל לפייסבוק או במקום נוח באמצע. במקום לגייס אנשים ולקיים את ה'רילוקיישן' הדו קוטבי בין חודשיי בישראל לבין חודשיי בארה"ב, אנחנו מוצאים עצמנו מחליפות באין ברירה את מדינת ישראל.
אז למה אני כואבת, קשיחה ומתוסכלת בעצם?
כי ClicksMob, שהוקמה בינואר 2013, היא חברה שממומנת באופן מלא על ידי מייסדיה. החברה, שהפכה לרווחית כבר בחודש השלישי להקמתה, לקחה את מודל האפיליאייט ( Affiliate Marketing) והביאה אותו לתחום הצומח ביותר - תחום המובייל.
נשמע סינית נכון? אך האמת היא, שלמרות ההתעניינות התקשורתית המוגבלת, ההתעניינות היומ-יומית היא אדירה. במקום להשקיע את כל מרצינו בפרשנות און ליין למאות ספקים, לקוחות וחברות אנחנו מוצאים עצמנו מנהלות קו חזית הסברתית ראשונה לאומה שהיא גדולה מדי מכדי להכיל.
אנחנו לא חברת היי טק פתאום, אלא סניגוריה של מדינת ישאל בחסותה ובשליחותה. היינו חושבים שהמדען הראשי מממן לנו את השהייה.
אנחנו מייצגים אותה כשחן יהב לבנון, המנכ"לית שלי, מרצה לעמותת 'גירלז אין טק' המשלבת נשים מרחבי העולם בעולם ההיי טק, או כאשר אנחנו מראיינים סטודנט מעוד קמפוס אנטי ישראלי למשרה כזו או אחרת, כי אנחנו מסבירים את המצב הגיאו-אסטרטגי בארוחת ערב עם חברים חדשים, או עם הלקוחות, או עם עובדי החברת המקבילות, או בכנסים, או... הבנתם את הנקודה.
בעיקרון אנחנו צריכים לפתח את הקשר בין החברה שלנו לבין השוק האמריקני והסיני והיפני והקוריאני, אנחנו לא אמורים למלא את הוואקום שמותירה המדינה בהסברה הלא קיימת לפעמים.
אנחנו רוצים להרוויח כסף בשביל החברה ולגייס את הטובים ביותר ולהשלים את המשימה ולחוות עם המשפחות שלנו, אבל זה קשה. כי עולם החברה לעתים צר כעולם דסק בחדשות של עיתון קטן. נטל שלא יאיים על אף חברה מברלין או מקייב או מלונדון.
לכן אינתיפאדת הדוקרים רעה גם להיי טק הישראלי.
מזלנו, שבמקביל, הטובים שיש לעולם להציע מגיע מאותם רחובות מדממים.
ולכן ננצח בשתי החזיתות.
ליאת בורנשטיין, ראש מחלקת 'מרקטינג' בחברת "ClicksMob" הישראלית.
לפנייה לכתב/ת 
