ניו ג'רזי
אירועי השבוע בקהילת ניו ג'רזי
גלימה חינוכית בטנפליי
התחרות מוכרת. יש לה היסטוריה של שנים רבות. בגילאים צעירים מאוד מנחילים אותה לילדים, כדי שישאפו ליותר, ואח"כ לעיתים מכים על חטא. בארה"ב שהקפיטליזם מגביה בה עוד רף בתחרות, היא מקבלת משנה תוקף, ומערכות החינוך נלחמות לעמוד בראש סולם ההצלחה, פעמים רבות על חשבון הקהילה שמרכיבה אותן.
לשאיפה פנים רבות. מצד אחד הרצון והצורך להיות מדורג בשביל היוקרה, ומן העבר השני הדרוג שנותן לגיטימציה לגבות מיסים גבוהים יותר מהקהילה. וזה עוד לא הכל. בתי הספר של העיירות טנפליי, קרסקיל, גלן רוק ורידג'ווד מדורגים גבוה יחסית לבתי הספר בניו ג'רזי בפרט, ובארה"ב בכלל. הסטטיסטיקות מצביעות על 90% ויותר של תלמידים שמסיימים את התיכון ופונים ללימודים אקדמיים במכללות הטובות בארה"ב. כיתות ה-AP מוצעות לאלה שיכולים לעמוד בכמויות החומרים והלחץ, ויום לימודים ארוך שנמשך באופן רישמי עד השעה שלוש מבטיח מערכת עמוסה לעייפה בקורסים, פעילויות ספורט, תחרויות ומועדונים שהילדים לוקחים בהם חלק. הטובים ביותר, אלה שנולדו עם הכשרון, שוחים מי בקלות ומי בקלות רבה יותר. אבל הם הקבוצה שממוקמת רק על קצה אחד של עקומת הפעמון. בדרך נמצא הרב שכולל את התלמידים הממוצעים ואלה החלשים יותר. ידוע כי כולם נמצאים תחת אותה מערכת לחצים להשיג את המקסימום, ולטופ הזה קוראים בשפת המקום 'סטרייט A סטודנטס'. תלמידים שהתעודה שלהם היא חלומו של כל הורה.
ומה המחיר שנדרשים התלמידים לשלם? שנים רבות נשאלת השאלה, וכמו שעולה, כך היא נגנזת בכל פעם מחדש. המערכות המצליחות לא דנו בה, במרכיביה ובהשלכות שיש לסופר-הצלחה הזו על התלמידים. בעיירות החזקות כלכלית, שם יש לאוכלוסיה השפעה מכרעת על מערכת החינוך, על התקשורת ועוד גורמים, ידעו גם לשמור בסוד כשהלחץ גבר על היכולות, והיחיד שלא עמד בו, הגיע למצבים קיצוניים. או אז תייגו אותו בתור ה"לא נורמאלי", "מחוץ לעקומה" ולא ספרו אותו יותר.
גרעין ההורים הפעיל בראשות אודליה שרגיאן וקייטי ג'נסן )צילום עצמי(
לפני כשש שנים הוקרן בטנפליי הסרט 'המרוץ לשום מקום' - Race to Nowhere. בקהל ישבו הורים ותלמידים רבים. בינהם ישבו גם אודליה שרגיאן, שרק עברה להתגורר אז בטנפליי, ובצד אחר של האולם ד"ר קייטי ג'נסן ששני ילדיה גדלים במערכת החינוך של טנפליי מתחילת דרכם האקדמית. ד"ר ג'נסן נולדה וגדלה בארה"ב "ההורים עברו בין החוף המזרחי למערבי, גדלתי בשני החופים". את שני ילדיה היום, הצעירה בכיתה ח' והבכור ב-י"ב בחרה לגדל בטנפליי לאחר שבדקה את הסטטיסטיקות הרישמיות על בתי הספר בניו ג'רזי. מיותר לציין כי היה זה הפקטור העיקרי בבחירה שלה עם בעלה לבנות את ביתם דוקא שם. אודליה שרגיאן התגוררה בעיירה ריבר-אדג', וחיפשה לעבור לגור "בקיבוץ". הזהות היהודית-ישראלית החדה בשילוב הצורך להתגורר קרוב לבני תרבותה הביא אותה יחד עם משפחתה לטנפליי. כשהן יושבות באותו ערב באולם וצופות בסרט, כל אחת מהן לחוד מבינה כי המסך משקף במידה רבה את המצב בבתי הספר בהם לומדים ילדיהם. הילדות נלקחת מהם בחטף בתמורה לערימות שעורי הבית, היצירתיות נמנעת בדרכים אלגנטיות לעיתים. כל מה שהיא ראתה בו משמעותי להתפתחות הנפשית של בניה, בעצם לא היה קיים כמעט. אודליה מודה שלעיתים עברה בה התחושה שיש למהגרים רבים, כי אולי היא חדשה, ולא מבינה את ההוויה עדיין, וצריך סבלנות. והיתה לה הרבה כזו כנראה.
זמן לא רב אחרי ההקרנה התקיימה ארוחת הבוקר המסורתית עם המפקחת של בתי הספר בעיירה. שרגיאן החליטה להצטרף, וגמרה אומר לשבת בצד ולהאזין. למרבית הפתעתה מצאה את עצמה שותפה לשיחה הערה כשהיא שואלת האם המסקנות מהסרט שהוקרן מיושמות. השיחה שנושאה כמות שיעורי הבית הרבה, העבודות והמבחנים כבר היתה מוכרת לה, ועתה כל שנותר לה לבדוק האם משהו השתנה, האם המסקנות שמובאות בסרט הזיזו משהו, אפילו קטן. הורים רבים במעגל מצאו את עצמם מהנהנים בראשם לאות הסכמה עם השאלה שעלתה. קייטי ג'נסן הרימה גם קול, והצטרפה לשאלה. במהלך הזמן גילו השתיים כי יש אנשים עם תחושות שונות בהקשר הנ"ל, ואף שחושבים כי לא ניתנת מספיק עבודת בית לתלמידים. "תרבויות שונות שמשפיעות על צורת המחשבה" מסבירה ג'נסן.
עברה תקופה מאז אותה הקרנה, ולפני שנתיים החליטו השתיים לעשות מעשה, ולא לחכות שמשהו ישתנה מעצמו. שתיהן הבינו כי צריך שקולן ישמע. ואולי לא רק הקול שלהן, אלה הקול של כל אלה שחושבים כמוהן. "באופן כללי התחושה הכללית היתה שהמערכת פועלת בסדר גמור. הדאגות התמקדו באופן טיבעי במורים ספיציפיים" מספרת ג'נסן "עד לנקודה שבה הבן הגדול החל את לימודיו בתיכון. הבחנתי שהילד לומד עד חצות ויותר". היא שמה לב שאין לו זמן לשום דבר חוץ משעורי הבית וחוגי הספורט "התחושה היתה שהחיים שלו נשאבים, וכך גם חיי המשפחה. הכל סבב סביב הדרישות של בית הספר, ואפילו לחופשה אי אפשר היה לצאת עוד בגלל המחוייבויות שלו. לא שמחתי מכך" היא חולקת. בפגישה שהתקיימה עם המפקחת לפני שלוש שנים, כשהוא בתחילת דרכו בבית הספר התיכון, העלתה קייטי את התסכול בפני המפקחת. היא נענתה כי יש אנשים שחושבים בשונה ממנה, ומבקשים שכמות שעורי הבית אף תגדל. על אף תשובתה של המפקחת, לא לקח לה הרבה זמן למצוא הורים רבים שחשים כמוה ומבינים שצריך למצוא את האיזון. הם הפכו לקבוצה שפתחה את הנושא לדיון. בתחילה היו נציגי 20 משפחות ובמהרה הצטרפו אליהן עשרות רבות, וכיום הם מונים בסביבות 300 הורים מודאגים. ברבות הזמן הן הבינו כי הבעיה היא לא אישית שלהן, אלה של משפחות רבות שמתמודדות עם הלחצים של הילדים, התסכולים והדכאון שמגיע יחד עם הלחץ הבילתי פוסק מצד מערכת החינוך. "יש דיסונס בין החיים בטנפליי היפה לבין המצב של מערכת החינוך וההשפעה שלה על הילד והמשפחה הסובבת אותו" קובעת שרגיאן "אנשים כתבו והגיבו, אבל לא באמת לקחו יוזמה ועשו, וכך הדברים נשארו תקועים בשיחת ארוחת הבוקר עם המפקחת, ולא התקדמו לשום מקום".
ד"ר דניס פופ )צילום: יח"צ(
האם פחדתן שההתאגנות תשפיע על היחס לילדים שלכן? ג'נסן: "לרגע אחד כן, וכשהבנו שאנחנו הולכים להלחם בנושא כקבוצה, הנחנו שהמערכת תבין שאין כאן הורה יחיד שבא להפריע, אלה קבוצה משמעותית שרואה את הדברים בצורה אחרת ודורשת שינוי". שרגיאן: "המערכת לא אמורה להעניש הורים שמעלים בעיה. הם הבינו שאנחנו מדברות בשם קבוצה".
באיזה קבוצת גיל קיימת הבעיה? ג'נסן: "העומס קיים בכל השכבות. בגילאים הצעירים יותר הוא פחות בולט. היתה לנו דילמה האם לטפל בכל השכבות, או להתמקד רק בשכבה הבוגרת. בשלב זה החלטנו להתרכז בילדי התיכון".
לאילו תגובות זכיתם מההנהלה? שרגיאן: "בתחילה נפגשנו עם המפקח ועם המנהלים של התיכון. הם היו מנומסים, וניסו להסביר שהבעיה נמצאת רק במשפחות של ההורים המתלוננים מולם. הם ניסו להאשים את הרשתות החברתיות והשימוש הגובר בטקסטים. כשהבינו שאנחנו קבוצה גדולה ומשמעותית, הם החלו לשתף פעולה בצורה שונה. ארגנו פאנל עם אנשי מקצוע בנושא העומס בשיתוף ה-HSA. בטנפליי יש מסורת של בית פתוח בין המנהל להורים"
האם היו התנגדויות מצד הורים בעיירה? שרגיאן: "כן, הורה אחד אמר שהבן שלו לא מקבל שעורי בית כלל ואם יש עוד מתנגדים, הם לא הביעו את דעתם".
ומה השלב הבא? שרגיאן: "בשבוע הבא מגיעה אלינו מומחית בשם ד"ר דניס פופ. היא ידועה מאוד בתחומה. היא תבלה יום בבית הספר בטנפליי ויום בקרסקיל. ביום שלישי, ה-20 לאוקטובר בשעה 7 בערב היא תפגש עם ההורים משתי העיירות בנושא ותדבר על לחץ והמשמעויות שלו, איזון של לחצים על תלמידים, הפחתת לחצים מבלי לפגוע בהישגיות ובהישגים והגברת החוסן והיצירתיות בעולמם של הילדים. הפגישה איתה מיועדת להורים, לילדים, למחנכים ולמנהלים כאחד ונתמכת ע"י הארגון שלנו שנקרא RHOWR (Rational HOmeWork Review Initiative), קרן החינוך של טנפליי, כל בתי הספר של העיירה ועסקים פרטיים.
האם ישנם הישגים לפעילות שלכן עד כה? ג'נסן: "בהחלט. ראשית התקשורת, וההבנה שצריך לדבר ולהעלות את הדברים לדיון. אנחנו מקבלים תמיכה ממשרד החינוך של המחוז. ספציפית השתנתה המדיניות לגבי השלמת שעורי בית אחרי חיסור של יום לימודים. בעבר ניתן יום אחד, ועכשיו יומיים. גם בחופשים הילדים לא מקבלים יותר שעורי בית ופרוייקטים. ההישג הגדול ביותר אולי הוא, שהילדים רואים הורים אקטיביים שלא רק מתלוננים, אלה קמים ועושים. חשוב מאוד להעביר מסר ברור לילדים לגבי הישגיות, לחץ חברתי והמשמעויות שלו. ומבחינת המערכת, שתדע לאזן את הכמויות שמועמסות על ילדים שבוחרים לקחת הרבה כיתות מתקדמות, מכל הסיבות שמנינו למעלה, אבל צריכה לזכור שלא צריך "לנצל" זאת לצורך העמסה של שעה וחצי-שעתיים עבודה על אותה כיתה בכל יום אחרי שעות הלימודים. מחקרים רבים מראים כי שעורי בית רבים הם לא מדד להצלחה רבה יותר, אלא דוקא היכולת של המערכת לערב את התלמידים בנעשה בכיתה במשך היום.
לפרטים נוספים: אודליה oshargian@gmail.com
מומלצים
