נוסטלגיה מוזיקלית: זה הזמן להחליף תקליט
הויניל הוא השחור החדש, אלבומי הרוק של הניינטיז הופכים בזה אחר זה למיתולוגיות ובמועדון הקרוב לביתכם כבר מתארגן לאחד מהם עוד מופע מחווה. שי להב בכלל לא בטוח שהיה פה שמח לפני שבגרנו ומנסה להבין מה באמת עומד מאחורי ההתרפקות הכמעט נואשת על העבר המוזיקלי
אני זוכר עוד היטב את הקומפקט דיסק הראשון שלי. זה היה "Night Fly" של דונלד פייגן. אחזתי במוצר המוכסף בידיים רועדות, למול האור, מתבונן מוקסם בהשתברות של הניאון על פני עיגול המתכת דמוי הראי. ואז הכנסתי אותו בזהירות מירבית למגשית מכשיר ה-teac החדש, נהנה מהאופן האלגנטי שבו היא נסגרת באיטיות.
לחצתי פליי, עצמתי עיניים והתמכרתי לחווייה הטרייה. הם צדקו, אנשי הפרסום. צדקו בהכל. צליל חד ומדויק, נטול רעשי רקע. תפעול פשוט, שחוסך את מטלת החלפת הצד המעיקה. יכולת לשלוט על ההפעלה מרחוק. וסטייל, כל כך הרבה סטייל. מהצד, צפתה בי בעגמומיות ערימת הענק של התקליטים שלי. כמעט מבויישת. הכי לא רלוונטית שאפשר להיות. מוצר עבר.
עוד "תווי שי " בערוץ המוזיקה של ynet:
איך קרה שדווקא בון ג'ובי כבשה את ישראל
מטונה ועד גידי גוב: האלבומים שיעשו חג שמח
הטלוויזיה מכורה לדיסטורשן, וזה צורם
נגן, אל תדבר: טרנטינו ואחרון גיבורי הפסקול
והנה אני עכשיו, מביט מבולבל בפטיפון ה-B&O הישן שלי. מתלבט בפעם האלף אם להשקיע כסף בתיקון שלו. כל כך הרבה אנשים מסביבי מסבירים בביטחון מלא שזה הצליל האמיתי. חם, אורגני, עמוק. שהעטיפה הגדולה והחוברת המצורפת משיבות את הכבוד למוצר, הופכות אותו לאישי הרבה יותר. ואני מתחיל להאמין להם ולהתגעגע למשהו שלפני 25 שנה נראה לי פאסה. מהצד, משקיפות עליי בעגמומיות ערימות הענק של הדיסקים שצברתי מאז שנות ה-90. כמעט מבוישות. הכי לא רלוונטיות שאפשר להיות. כולם כבר מכריזים שהן מוצר מת מהלך.
איך שלא תסובבו את זה - מישהו עבד עליי. או לפני 25 שנה, או כרגע. כי שני האתוסים האלה לא יכולים לגור ביחד. אבל זה לא המקום היחיד שבו הנוסטלגיה מתעתעת בי. בשנים האחרונות, בעצם מאז 2010, כמעט כל אלבום משמעותי שיצא בניינטיז וחוגג עתה יומולדת 20 הופך ל"מיתולוגי". טורים ארוכים נכתבים על חשיבותו הנצחית, על כך שהיווה פסקול של דור שלם ועל המהפכה שחולל עם יציאתו. ואני תוהה ובוהה. הלוא בפרוץ הניינטיז הייתי בן 20. ואני זוכר הכל היטב, כי חוויתי אותו בזמן אמיתי.
את הגראנג' של סיאטל, את הבריטפופ, את הטריפ הופ, וכמובן - את הרוקסן. את פסטיבל ערד. את ילדי הירח. זה היה עשור נהדר מבחינה מוזיקלית, אין ספק. אבל לא הרגשנו בשעתו שאנו מתהלכים בין ענקים, או חווים מיתולוגיה בהתהוות. יותר מזה - אנשים מבוגרים ממני טענו אז, במידה מרובה של צדק, שהניינטיז היו בעצם רק חיקוי מוצלח של עשורים מוקדמים ומכוננים. שהגראנג' היה ניסיון להחיות את הרוק האמריקאי מהסוונטיז, כולל הפלאנל. שהבריטפופ ניסה לשחזר את תהילת הביטלס והסטונז, כולל היריבות; ושאנשי הרוקסן ניסו לחזור לצריף של אביגדור, כולל הצינור של אורי זוהר. בקיצור - לא מיתולוגיה ולא להקת נעליים.
מצד שני, אולי זו רק הסקפטיות שלי? כלב זקן, שכבר בטוח שראה ושמע כבר הכל? אולי הסמאשינג פמפקינס באמת שינו את העולם. והרוק לא היה אותו רוק בלי האחים גלאגר. ורוח הנעורים היתה מריחה אחרת בלי הזינוקים של מאור כהן לתוך הקהל, בהופעות של זקני צפת. אנשים שאני מאד מעריך - בלי ציניות - טוענים את הטענות האלה בדיוק. אז אולי אני מקל ראש במשהו שהוא אכן מיתולוגי?
לא יודע. אבל דבר אחד ברור. אנחנו חיים בעידן שמתרפק באופן נואש כמעט על עברו המוזיקלי. ודומה שהמגמה הזו הגיעה לשיאה בשנה שנתיים האחרונות. היא פועלות בשלושה ראשי חץ מרכזיים: שגעת החזרה לוויניל; הטרנד החדש למדי של הופעות המוקדשות לאלבום עבר ספציפי; ומגמת המיתולוגיזציה שתוקפת אינספור אלבומים ישנים, בייחוד משנות ה-90.
החזרה לוויניל זוכה לאחרונה גם לגיבוי ממסדי, כשחברות תקליטים כמו הליקון או נענע מוציאות כמות גדלה והולכת של תקליטים. 14 כאלה יצאו לקראת החגים, כולל אלבומים שמעולם לא הודפסו כתקליט, כמו הראשון של הפרויקט של עידן רייכל, ולחילופין "תולדות הכותרת" החדש של פורטיס שיצא רק בגרסת ויניל ולא בדיסק. מה שמוכיח לכאורה שלטרנד הזה יש גם אפיל מסחרי, ולא רק היפסטרי (זה קורה באיחור אלגנטי של כמה שנים אחרי מדינות רבות אחרות, ובכל זאת). מעניין יהיה לבדוק, עד לראש השנה הבא למשל, את נתוני מכירת התקליטים האלה, ולהבין עד כמה הם אכן משמעותיים.
שיבת האלבומים מתקשרת גם לטרנד ההופעות המצדיעות לאלבום עבר מסוים. חברת נענע ומועדון הבארבי מציעים ליין של מופעים כאלה, שבהם תושק גרסת תקליט חדשה של אותו אלבום, כשהיא חתומה בידי האמן, עברה עריכה מחודשת ומצורפת אליה חוברת האלבום המקורית. וכמובן - על הבמה יבוצעו כל שירי האלבום. בין המופעים: "נגיעות" של ברי סחרוף, "היכן החייל" ו"צלצולי פעמונים" של אהובה עוזרי, אלבום הבכורה של אסף אמדורסקי ועוד. אלה מצטרפים למופעים אחרים מהעת האחרונה שהוקדשו לאלבומי עבר, כמו "אתה חברה שלי" של ערן צור, "יחס חם" של דני ליטני ועוד ועוד.
זה מתקשר ישירות לכותרת ה"אלבום המיתולוגי", שמודבקת כרגע לאינספור אלבומים ישנים, בדגש על כאלה שיצאו בניינטיז, ובדגש מיוחד על אלה שיצאו ב-1995. במילים אחרות: אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתם, ועכשיו גם שומעים. בכל מקום.
ממה נובעת מתקפת הנוסטלגיה העזה הזאת? ספציפית לדור שגדל בשנות ה-90 מדובר בחלק ממגמה שלמה, שכבר זכתה למחקרים מדעיים שזעקו לחוסר התבגרות ודבקות בזכרונות הילדות שלך. "רוק 30" של טונה הוא כמובן ההמנון הראוי לעניין. אבל יש כאן משהו רחב יותר. תחושה קולקטיבית שלפיה המיתולוגיות מתו איפשהו בסוף המילניום. זה קשור כמובן בהולדת האינטרנט, ובקלות היחסית שבה מוזיקה ותרבות בכלל מועברות, הופכות לנגישות ומאבדות מקסמן הקשה להשגה.
התוצאה האבסורדית היא שדווקא בשנים שבהן המוזיקה הישראלית מייצרת אלבומים נפלאים, מגוונים ובחלקם פורצי דרך, כמו השנים האחרונות, כולנו נוטים להתרפק דווקא על תקופות בינוניות הרבה יותר, שפשוט היו שם קודם.
