מניו יורק לישראל באהבה

בשבוע שעבר דיווחנו כאן על תחרות הקליפים: Inspired by Israel, תחרות וידיאו (באורך של עד 4 דקות) בה מתבקשים המשתתפים לצלם סרטון וידיאו ולהציג את ישראל שהם אוהבים. הזוכה בפרס הראשון יקבל 7,500 דולר. השבוע תפסנו שיחה עם האיש שמאחורי היוזמה.

אבי אבלו, 42, שעלה לישראל בגיל 16 עם משפחתו מניו יורק. בראיון טרנסאטלנטי סיפר אבלו ל"ידיעות אמריקה" מה הביא אותו ליזום את התחרות ולקרוא לקהילה הישראלית והיהודית בארה"ב לשלוף את הסמארטפונים ולהתחיל לצלם.

"אני יועץ עסקי ופסיכולוג אירגוני. מעולם לא היה לי קשר לעולם הסרטים והתקשורת. בגלל נסיבות החיים, החלטתי בשנת 2005 להפיק סרט בשם: "משחק ביתי" על טורניר כדורסל לנוער בגוש קטיף. ראיתי בו סיפור אישי מרגש שאנשים חייבים לראות אותו. עשיתי אותו בלי כסף ממש ודחפתי את עצמי להפיק את הסרט והוא באמת זכה למיליוני צפיות בכל רחבי העולם".

הסרט מספר את סיפור חורבן גוש קטיף כשהמותיב המרכזי שלו הוא כדורסל וגיבוריו הם בני נוער. סיפור הימים האחרונים של נצר חזני, אחד מ-22 היישובים של הגוש שנחרב, מרגש עד דמעות. "בעקבות הצלחת הסרט, הבנתי בחשיבות שיש למדיה ולסרטים על מנת להעביר את הערכים של מדינת ישראל ליהודים וללא יהודים ברחבי העולם. עזבתי את הקריירה שלי בתל אביב כיועץ עסק והלכתי לכיוון של קידום סרטים וסרטוני שיווק, והקמתי עמותה שמטרתה להפיק סרטונים מעין אלו. היום אני הבעלים של האתר: Israel Video Network ויש לנו מיליוני צפיות בסרטונים שלנו על ישראל.

היום כל כך קל לכל אחד להפיק סרטונים באמצעות סמרטפונים ומצלמות. יש הרבה אנשים שאיכפת להם מהמצב של מדינת ישראל ותדמיתה בעולם, ואני רוצה לדרבן את האנשים האלו לצלם סרטון ולהראות את מדינת ישראל כפי שהם רואים אותה ואוהבים אותה”.

אבלו שנולד וגדל במנהטן עד גיל 16, למד בישיבה גבוהה עם עלייתו לישראל ואחר כך בישיבת הסדר.

הוא שירת בגולני ועם שחרורו, התכונן להתחיל בלימודים אקדמיים בארץ. באותה תקופה נשא לאישה את רחל ומאחר והיא היתה באמצע לימודי תואר שני בניו יורק, הוא שב לשם וסיים את לימודי התואר הראשון והשני שלו בפסיכולוגיה ארגונית. הוא חזר לארץ בשנת 2001 ומאז שימש כיועץ ארגוני.

כשהחל המאבק על גוש קטיף, לקח אבלו חופשה ללא תשלום מעבודתו והסתנן לנצר חזני. הוא הגיע לשם עם מצלמה וביקש לצלם את אלימות הפינוי, אבל בפועל לא היתה ביישוב כל אלימות, אז הוא הסתפק בצילום הימים האחרונים של הגוש. אחר כך ערך קליפ של 4 דקות והפיץ אותו באינטרנט והבטיח לכל מי שיתרום, לשלוח לו בתמורה תקליטור עם סרט באורך שעה. "את הקליפ ראו כחמישים אלף איש, אך התרומות שקיבלתי הסתכמו ב-12 אלף שקל בלבד. מאה מן התורמים ביקשו שאקיים את הבטחתי ואשלח תקליטור עם סרט באורך שעה”, מספר אבלו.

אבלו ניסה לגייס לעזרה את השכן שלו, הבמאי ירון שיין, כך שיהפוך את השעות המצולמות לסרט בן שעה, אך זה הודיע לו שאין שם מספיק חומר שיצדיק סרט מרתק. הוא הורה לו ללכת לאסוף חומרים מפליטי נצר חזני שתיעדו את הפינוי במצלמותיהם הביתיות. וכך עשה אבלו. "תוך כדי איסוף החומר, גילינו את עינת יפת, גילינו את טורניר הכדורסל בו השתתפו צעירי נצר חזני ומצאנו את הסיפור שלנו".

עינת, כוכבת הסרט, צעירה יפה ובעלת כושר ביטוי, קיבלה מערוץ 10 מצלמה כך שתשמש ככתבת המציגה את המאבק מבפנים. הבמאי ירון שיין החליט להציג את חורבן יישוב נצר חזני וגוש קטיף בכלל, במקביל לטורניר הכדורסל. שני מאבקים ששניהם נגמרים בהפסד, אך בעוד המאבק על גוש קטיף הסתיים בשברון נפשי של התושבים והריסת יישובם, המאבק בטורניר הסתיים בשירה וריקודים של כל משתתפי הטורניר, מה שמצביע על תקווה וכוחות.

המוצר המוגמר, הסרט ‘משחק ביתי’, זכה למיליוני צפיות כאמור ברחבי העולם ופתח עבור אבלו קריירה חדשה. "כולם מתלוננים תמיד שהתקשורת העולמית לא מציגה את ישראל באור חיובי, אז במקום רק להתלונן, זו ההזדמנות שלנו לעשות משהו”, אומר אבלו.

אבלו פנה לאדם מילשטיין, פילנטרופ מוכר מלוס אנג'לס שביחד עם אשתו גילה מנהל את קרן משפחת מילשטיין המממנת פרוייקטים רבים התומכים בישראל.

מילשטיין התלהב מאוד מהרעיון והתגייס לעזרה. ביחד עם קרן 12 השבטים ורוגטקה, הם מציעים 15 פרסים שונים למתמודדים. "ניתן יהיה לראות את הסרטים הזוכים באתר שלנו ולאחר מכן גם ביוטיוב”, מבטיח אבלו ומזמין את כל המעוניינים להיכנס לאתר הבית ולקבל אינפורמציה נוספת על התחרות.

ההרשמה עד ה-15 בינואר:

חוגגים יום הולדת בקוריאה טאון

השחקנית/מפיקה שירלי ברנר הפתיעה את בעלה, האמן והמפיק ברוס רובינשטיין לכבוד יום הולדתו וערכה לו מסיבת יום הולדת בקאריוקי בר בקוריאה טאון בהשתתפות חברים קרובים.

בין המוזמנים היה גם הסטנדאפיסט אנדרו קליי סילברסטין, או כפי שהוא מוכר יותר בשמו: אנדרו דייס קליי. רובינשטיין המשמש כמנהלו האישי של קליי, מפיק בימים אלו סדרה חדשה בכיכובו של הסטנדאפיסט היהודי עבור שואוטיים.

הסדרה שתוקרן באביב 2016, תקרא בפשטות: "דייס" ויופיעו בה שחקנים אורחים כאדריאן ברודי (The Pianist) ולורן ברקו (הסופרנוס). במהלך ערב הקאריוקי תפס דייס את המקרופון והוכיח שחוץ מסטנדאפ, הוא יודע גם לשיר לא רע בכלל.

מסיבת חורף חמה

למרות הטמפרטורות הנמוכות ושפע האירועים בקהילה הישראלית לכבוד השנה החדשה, הצליחו ליאור גוב והצוות שלו למשוך קהל של 700 איש למועדון Project L.Aלמסיבת חורף חמה בהוליווד.

המועדון נפתח רק לפני מספר חודשים, אבל כבר הפך לאחד המועדונים החמים בלוס אנג'לס. התקליטנים, שי סילבר, יוחאי, נטלי רחביה, פרימיטיב, אסי וידאל וגלעד אמש, הקפיצו את הבליינים הישראלים עד שעות הלילה הקטנות.

גוב מתכנן עכשיו את המסיבה הבאה שלו שתתקיים בפורים.

חבר מספיד את אבי דיוויס

“הוא מאוד אהב את ישראל”. אבי דייויס ז”ל

אבי דיוויס, 57, מייסד ונשיא ארגון American Freedom Alliance נפטר לאחר שחטף התקף לב בזמן רכיבה על אופניים, ספורט אותו אהב מאוד. דיוויס, יליד מלבורן, היה עיתונאי שנהג לכתוב בעיקר על טיולים, פוליטיקה וספרים. מאמריו התפרסמו בעיתונים כוול סטריט ז'ורנל, לוס אנג'לס טיימס, USA Today ועוד מגזינים נחשבים בארה"ב.

חברו הקרוב מזה למעלה מ-20 שנה, מוטי גור, מספר: "הקמתי בזמנו ארגון בשם "חברי הגולן בל.א" בעקבות שיחות השלום עם סוריה. אני התנגדתי לשיחות האלו ולמסירת הגולן לסוריה, כי נלחמתי ושכבתי הרבה בזמן שירותי בצבא על האדמות האלה. אני ועוד כמה חברים התכוונו לאסוף כספים ולשלוח עיתונאים שידווחו מהארץ, יראו מה ישראל עשתה מהגולן כך שלא נרד משם מהר כל כך. דיוויס היה אחד החברים שבאו לעזור לי והוא היה מאוד פעיל בארגון. בסופו של דבר, סוריה בעצמה לא היתה מעוניינת בשלום, גם אם היינו נותנים להם את תל אביב וכל העניין ירד מהפרק, אבל אנחנו שמרנו על קשר והוא אמר לי: יום אחד אני אתקשר אליך ואתה תבוא לעזור לי.

“כשהוא הקים את הארגון שלו, American Freedom Alliance הוא התקשר אלי ואמר לי: אני צריך אותך, ומאז אני שם. מטרתו של הארגון היא לשמור על הציווילזציה המערבית, על האידיאלים והערכים שלה. הצטרפתי לוועד הארגון שלו, והוא מצידו עזר לי במסגרת הארגון בו אני חבר: סטנד וויט אז. הוא מאוד אהב את ישראל”.

דיוויס עלה לישראל מאוסטרליה עם משפחתו, הוריו ואחותו עדיין גרים שם. מקץ מספר שנים בארץ היגר לארה"ב, אך רכש בית בצפת ונהג לטוס מדי שנה לארץ ושיפץ את ביתו בהמשכים. "זה היה "Fixer Uper" מספר גור "הוא היה משפץ וחוזר עם תמונות ומספר בגאווה על התקדמות השיפוצים.

גור מעיד שדיוויס היה בחור ספורטיבי שאהב לרכב על אופניים, אך התעלם מבעיה רפואית בלב ומהמלצות הרופאים לעבור צינתור. "הוא שם את זה בצד. לא חשב שזה דחוף ודחה את העניין. וכך, באמצע הרכיבה על האופניים הלב שלו הפסיק לעבוד. הוא הובהל לבית החולים, שכב שם שבועיים. הרופאים (ביו.סי.אל.איי מדיקל סנטר) השאירו אותו במצב של קומה וניסו להחזיר אותו לחיים, אך הוא לא התעורר. אנחנו לא יודעים מי יכול עכשיו להחליף אותו בארגון. הוא עשה שם הכל וקשה לחשוב מי יכול להיכנס לנעליו”, מסכם גור בצער.

דיוויס, הותיר אחריו שני בנים: מתי ועמיעד, הורים ושלושה אחים: איווט, יוני ושימי.