לכתוב מחוץ לגבולות: סופרים מעבר לים
החיים הובילו את היוצרים הבאים לארוז מזוודות ולכתוב ספרים מעבר לים. ליותם שווימר הם ספרו מה הזרות עושה לעברית, איך ישראל נראית ממרחק ומה הם חושבים על העובדה שספריהם מוקצים מפרס ספיר
אמנם מרבית הסופרים והסופרות הישראליים אכן חיים במדינה, אך עקירה של יוצרים ממולדתם - מטעמי עבודה ופרנסה, או מבחינה אידיאולוגית - היא תופעה די שכיחה בעולם, ולעתים אף מהווה את מרכז הכובד של יצירתם. בעוד המציאות בישראל הופכת קשה יותר ויותר לאמנים, שוחחנו עם מספר סופרים החיים בחו"ל, כדי להבין טוב יותר כיצד המצב הזה משפיע על כתיבתם בעידן הגלובלי שלנו.
אחת הסופרות הידועות שאינה חיה בישראל אלא בארצות הברית, היא מאיה ערד, שספרה האחרון "העלמה מקזאן" ראה אור השנה בהוצאת "חרגול". ערד מבקשת לדייק, ולהבהיר שלא התרחקה מהעברית. "אני חיה בבית אחד עם שלושה דוברי עברית, בקהילה שיש בה אלפי, אם לא עשרות אלפי, ישראלים. עברית היא שפת יום-יום שלי בדיוק כמו אנגלית. בנוסף, אפשר לקרוא עיתונים בעברית באינטרנט, וכל הספרים שיוצאים היום בעברית מגיעים לספריה של סטנפורד. אני חושבת שבעבר, כשלא היה אינטרנט, שני עשורים מחוץ לישראל היו מוליכים בהכרח לניתוק כלשהו מהשפה העדכנית, אבל היום זה לא המקרה.
"בעברי הייתי בלשנית", היא מוסיפה, "והתיאוריה הבלשנית גורסת שהשפה נמצאת בראש, לא במילון. העברית הולכת איתי, היא לא נשארה בישראל. היא משמשת אותי לכתיבה על טריטוריה פחות מוכרת בספרות העברית, על חיים של ישראלים בארצות הברית, ואני שמחה שיש לי הזדמנות להרחיב קצת את תחום המושב של השפה מעבר לגבולות הגיאוגרפיים של ישראל.
האם אלמנט הזרות משפיע על הכתיבה?
"זה לא שאני לא חשה זרות מחוץ לישראל, אבל את הזרות הגדולה ביותר שלי הרגשתי דוקא כשחייתי בישראל, כשהייתי 'שייכת' על פי כל קריטריון אובייקטיבי ובכל זאת לא הרגשתי ככה. באופן כללי, זרות יכולה לתרום לכתיבה. אתה מתכנס, מסתכל מבחוץ על דברים, מבחין בכל מיני דברים שלא רואים כשנמצאים בפנים".
רגע לפני שפרס ספיר שוב מוענק - מה דעתך על החלטת ועדת פרס ספיר שלא לאפשר למי שאינו תושב ישראל להתמודד על הפרס?
"בשיח סביב ההחלטה הזאת נראה היה שהעניין זה בעיקר הכסף: אם אתם חיים בחו"ל, מה את צריכים פרסים. מצב הסופרים בישראל באמת נורא. התמלוגים נמוכים מתמיד, ומה שיותר חשוב, הפרנסות המסורתיות של סופרים - עריכה, הוראה - הולכות ונעלמות, ויוקר המחיה עולה. אז מפעל הפיס יוצא מזה בפרס כספי גבוה אחד ויחיד מדי שנה? בתור תמיכה כספית בסופרים, זה בדיחה. צריך הרבה פרסים ומלגות שיאפשרו קיום בכבוד.
"לפרס יש משמעות אחרת שהיא בעצם העניין", היא מבהירה. "לפני שנות דור, ספר היה יוצא לאור והיו מתפרסמים בעקבותיו מאמרים רחבי יריעה של חוקרי ספרות. מאז המוספים הצטמצמו. בעשור או שניים האחרונים נשארו רק ביקורות קצרות, של מבקרים פחות מקצועיים, ובשנים האחרונות אפילו אלו מתפרסמות במשורה. לחלל הזה נכנס פרס ספיר. פשוט, זה מה שנשאר ממה שנקרא 'התקבלות'. במובן הזה יש להחלטה בעניין פרס ספיר משמעות כבדה מאוד".
באותו שיח סביב שינוי התקנון היו שטענו שהסיבה לו היא זכייתו של ראובן נמדר, המתגורר בניו יורק, בפרס באותה שנה על ספרו "הבית אשר נחרב". מה נמדר עצמו חושב על ההחלטה?
"אני מאמין שהעובדה שיש כיום לא מעט יוצרים עבריים שחיים ופועלים בכל רחבי העולם היא ברכה ולא קללה", הוא מספר. "בעיני הפתיחה של התרבותית העברית וההתרחבות שלה אל מעבר לגבולות הגיאוגרפיים והפוליטיים של ישראל הן הישג עצום של הציונות ושל ישראל. יש מספיק פרסים שמעודדים יצירה מקומית, ושתומכים בסופרים ואמנים החיים בארץ. לדעתי חשוב להחזיר את פרס ספיר לייעודו המקורי: הפרס החשוב והמתוקשר ביותר של הספרות העברית בעולם. אף אחד לא יצא נשכר מסגירת השערים בפני הסופרים העבריים המתגוררים בחו"ל, ההפסד הוא של כולנו. אני מקווה שההחלטה השגויה הזו תתוקן במהרה, וחבל לי מאד על הסופרים והסופרות שהודרו בגללה השנה מההתמודדות ההוגנת על הפרס".
האם אתה חש בזרות בהיותך כותב בעברית אבל חי בניו יורק, כיצד היא משתחלת פנימה לכתיבה?
"יש משהו מרגש ומשחרר בתחושת הזרות, באנונימיות הפתאומית שמגיעה עם היציאה מהארץ. ההגעה שלי לניו יורק והמפגש שלי עם הנוף, התרבות והשפה החדשות גרמו לי תחושת עוררות חריפה שנמשכה כמה שנים ובהשפעתה כתבתי את 'הרומן העברי-אמריקני' שלי. זו לא היתה רק הזרות של המרקם, הצבע והצליל - אלא גם ההתרגשות שבניסיון לתרגם אותם אל תוך החוויה העברית. הנופים הארצישראליים נחשבו עד אז בעיני 'הנוף הטבע' של השפה העברית, הם היו לכאורה כלולים בתוכה. פתאום עמדתי לפני מציאות חומרית וצלילית חדשה לגמרי, וריתק אותי הניסיון להעביר אותה אל תוך העברית ולייצג אותה באמצעותה".
ספר הביכורים של הסופרת שירה כרמי החיה בזימבבואה, "האהבה הכי גדולה בעולם", ראה אור השנה (בהוצאת "אחוזת בית"), וגם היא נדרשת לסוגיית הזרות. "אדם זר הוא אדם פגיע, דרוך, חסר ביטחון וחסר שליטה בסביבתו החדשה", היא מספרת. "הוא נמצא בתהליך לימוד בלתי פוסק. הוא מתבונן, מקשיב, מריח, טועם ונוגע ביתר רגישות. הוא לומד לזהות את הלא מוכר ולקרוא לו בשם, ולחילופין - לזהות את המוכר בשם אחר מהשם שבו הוא מכיר אותו. ולא פחות משהוא לומד על העולם החדש הוא לומד על העולם המשותף לכולנו, על הדומה והשונה בין כל בני האדם. כשאדם זר הוא גם כותב, אז תחושת הזרות משחיזה את כלי הכתיבה שלו. חושיו מתחדדים, רגשותיו מתעצמים, סקרנותו גדלה, והמידע הרב שהוא אוסף נשזר בתוך העלילות, הדמויות, המקומות, הרגשות, הדימויים והשפה של יצירתו".
האם העובדה שבחו"ל לא מדברים עברית משפיעה על הכתיבה בעברית?
"לכתוב בעברית מחוץ לישראל זה להרגיש בבית במקום שהוא לא הבית, כי העברית מתפקדת כמין חדר פרטי שניתן להתבטא בו בחופשיות, בבוטות, בחוצפה. אפשר לכתוב בפונט ענק מעל השולחן הכי מרכזי בבית קפה ומול עיניהם של כל הסועדים סצנה שכולה מבוססת עליהם, ואף אחד מהם לא יבין מה כתוב בה. בסביבה כזו העברית מעודדת לכתוב באומץ, בביקורתיות, בכנות, בחשיפה, בגעגוע. וכמובן שיש גם את ההשראה, וההעשרה, והריבוד השפתי, שנובעים מהחיכוך היומיומי עם שפות אחרות ומהצורך לבטא את היומיום הזה על מושגיו הזרים, בשפתנו שלנו, העברית".
כרמי טוענת כי אינה מוצאת היגיון "בהפיכת המקום שבו נכתבה היצירה הספרותית האיכותית בעברית למכריע" בהקשר של פרס ספיר. "להפך, יצירה עברית שנכתבת מחוץ לגבולות ישראל מרחיבה את המנעד שלה. היא יכולה לאצור בתוכה מבט אחר, מסקרן, מתגעגע, ביקורתי, מרובד, מפרה. היצירה העברית בכללותה יכולה רק להרוויח מזה". היא מסבירה שקהל הקוראים העבריים הוא הנמען הראשון של סופרים החיים בחו"ל, ומציינת כי נוצר כך מצב שבו "המדינה היא ביתם הרגשי והתרבותי, אך היא אינה מכירה בהם עוד כסופריה".
גם המשוררת מיה טבת-דיין מחלקת את זמנה בין קנדה וישראל, ופרסמה לאחרונה ספר שירה, "ויהי ערב ויהי תוהו" (בהוצאת "פרדס"). "חלק ניכר מהעבודה על הספר התבצעה ממרחק - חתמתי על החוזה עם ההוצאה באימייל. פגישות העריכה עם העורך יקיר בן-משה נערכו בסקייפ. בגלל הפרש השעות בינינו יצא שאחד מאיתנו תמיד ערך את השירים בבוקר והשני בלילה. גייסתי מימון לספר באמצעות 'הדסטארט' ומשמעות הדבר היתה שבמשך שבוע הגיוס חייתי ב'זמן ישראל'. אני מפסידה פסטיבלים, ערבים של משוררים אחרים והמון מפגשים חשובים ומפרים. עם זאת, בחודשים של הדפסת הספר דאגתי להיות בארץ - לפגוש את קוראיי, לערוך ערבי קריאה, להרים השקה גדולה ולהיפגש פנים אל פנים עם כמה מאות אנשים - על זה לא הייתי מוותרת בחיים, ואין לי מושג איך אפשר להוציא ספר ולא להיות שם כשהוא ממש נולד מתוך רחם המחשב אל תוך דף וחומר".
טבת דיין טוענת כי ההבדל בין כתיבה בארץ לבין כתיבה בחו"ל אינה אלא החלפת עדשות. "מחלון ביתי בקנדה אני רואה שלכת אדומה, שמיים בצבע אחר, אפילו הציפורים פה נשמעות שונה. זה מחדד זיכרונות של צבעים אחרים, של קולות ושל ריחות מהבית בישראל וגם מהילדות שלי. גם השקט מסביב ועצם העובדה שאנחנו לא מחויבים פה רגשית כמעט לשום דבר, לשום חג, לשום חדשות, לשום ארוחה - כל אלה מאפשרים למרחבים חדשים של תודעה להיפתח. מתוך המרחבים האלה גם המגע עם המילים מרגיש שונה. ומאידך, אני חייבת להודות, שרק כשאני מגיעה לארץ הכול מתעורר בי - הרגשות, ההשראה, הגוף. רק בארץ אני באמת תוססת".
היום-יום של הסופרת רבקה קרן המתגוררת בארצות הברית (ספרה האחרון, "הפקרות", ראה אור בהוצאת "אגם")
מתנהל בשלוש שפות - עברית, אנגלית, והונגרית, לכן, היא טוענת, "מעמד השפה העברית כשפת כתיבה לא ניזוק כאן, בארה"ב. אלא מה? סופרים הם אנשים נוירוטיים, שמגיבים לכל שינוי נפשי וסביבתי ברגישות יתר. וכך יצא, שההתאקלמות לפני שנים הייתה כרוכה בהלם מסוים ובהיצמדות למילים, לאותיות העבריות, כעוגן של זהות וערך עצמי.
"כשחייתי בארץ, הכול היה מובנה ומסומן במסלול היצירה שלי; מסגרות ההתייחסות, קהל היעד, גבולות הריבונות הרוחנית. חרף השניות שמלווה אותי מאז היותי עולה, הצלחתי לבנות לי עולם לשוני עשיר ומוצק. והנה, הריחוק מישראל העמיד את הקשר שלי לעברית במבחן נוקב - למה לכתוב, למי לכתוב, באיזו שפה לכתוב? והתשובה הייתה חד-משמעית. לכתוב, כי אי אפשר אחרת. לא חשוב למי. לכתוב עברית. רק עברית".
כמי שעלתה לישראל בילדותה ואז עזבה אותה, האם את חשה זרות?
"אלמנט הזרות הוא מלווה קבוע בחיי, כך, שמהבחינה הזאת אני מחוסנת עכשיו. להיות סופר גולה, אם להשתמש במונח המעט אנכרוניסטי הזה, הוא מורכב תמיד. מניסיוני למדתי, שהריחוק הפיזי מישראל אכן מייסר, אבל בד בבד גם מחדד את כושר ההתבוננות ומרחיב את האופק הרעיוני-מחשבתי. בהנאה ממשחקי הסנאים מול חלוני ומהעדר רעשי הרקע הטורדניים שמסיחים את הדעת, מהולה כמיהה עמוקה לאינטנסיביות של האנרגיות בארץ".
מה למדת על ישראל מבחוץ?
"בשנים שאני חיה מחוץ לגבולות ישראל, הוסט מבטי מן התמונה הקטנה לתמונה הגדולה. שגרת החיים בארץ, כך חוויתי בעצמי, מצמצמת לרוב את מרחב ההתעניינות במה שקורה לבני אדם בארצות אחרות, ותורמת בכך, למרבה הצער, לדעיכת האמפטיה והצימאון לדעת. אין מקום לאחרים אצל מי שמלא בעצמו, וכך משתרשת השקפת העולם של 'אנחנו' ו'הם'. חבל שבמקום להיפתח, ישראל נסגרת. בביקוריי, אני ערה במיוחד לזחיחות, להתנשאות, ולהעדר חמלה בקרב בני עמי, כמו גם לחמימות המפתה של תרבות השבט, ולחוסן האינסופי והמעורר הערצה. אני סבורה, שמעבר לייאוש ולבדלנות, קיימת אי שם ההכרה שחשוב להפנים כיצד חיים אחרים, כדי שניטיב להבין את עצמנו ואת זולתנו, ואת החוטים שמחברים את כולנו".
