בלט במשקל כבד: הבלרינות השמנות של קובה
קובה ידועה ברקדניות הרזות והקפדניות שלה, אבל 44% מאוכלוסייתה סובלים מעודף משקל. בנות להקת Danza Voluminosa, ששוקלות בחלקן 120 קילו, קוראות תגר על הסטיגמות - ויוצאות לרקוד את אגם הברבורים. שתי חברות להקה כבר מתו מעודף משקל, אבל אלה שנשארו ממשיכות להילחם
עם מותניים רחבים ובחצאית טוטו, דמויותיהן רחוקות מאוד מאלה של הבלרינות הטיפוסיות – אבל הרקדניות במידה גדולה של להקת Danza Voluminosa בקובה נחושות לאתגר את הסטריאוטיפים. בארץ שבה הריקוד הוא מסורת בעלת שורשים, הנשים האלה הפכו את גודל גופן למעלה אמנותית, ועולות בגאווה לבמה כדי לבצע את "אגם הברבורים".
"את לא באה לכאן כדי לרדת במשקל, את באה לכאן כדי להרגיש כמו בלרינה", אומרת חואן מיגל מס, מייסד להקת Danza Voluminosa. "את שמנה ויש לך התשוקה והצורך לבטא את עצמך בתנועה".
פעם היו חברות בלהקה 20 רקדניות, אבל היום נותרו בה רק שבע. חלק עזבו, ושתיים מתו ממחלות הקשורות לעודף משקל. "זה לא היה קל", אומרת מיילין דאסה, עקרת בית בת 36 וחברה בלהקה. "איבדנו חברות שנכנעו למשקל. אבל אנחנו כאן, ממשיכות להילחם".
מס מנסה להשתמש בניסיון שלו בריקוד מקצועי כדי לאמן אנשים עם גוף כמו שלו – "רך יותר ורחב יותר". הוא מסביר: "היה לי רעיון ליצור מרחב שבו האנשים האלה יוכלו להתאמן ולהתפתח, וליצור ריקודים תוך שימוש במבנה גוף כזה. זה עוזר לאנשים שמנים להתפתח לא רק אמנותית, אלא גם חברתית".
הבלרינות, כולן נשים, מתאמנות פעמיים בשבוע בדירתו הקטנה של מס בבירה הוואנה. מס העביר 20 שנה בחיפוש אחר דרכים לגרום לגוף בעל עודף משקל לנוע טוב יותר מבחינה אסתטית, כפי שהוא מגדיר זאת, ופיתח תנועות אלגנטיות המתאימות יותר לאנשים גדולים: "הריקודים שלנו לא יהיו בדיוק כמו אלה של אנשים רזים".
לאחרונה יצאה הלהקה בשורה של הופעות. "בפעמים הראשונות שבהן הופענו, הייתה דממת מוות. חלק מהאנשים קמו ועזבו, אחרים צחקו", נזכר מס. "אבל כשאנשים ראו כמה העבודה שלנו מפותחת וכמה היא מרשימה, עם כל כך הרבה עבודה מאחוריה וכל כך הרבה משמעות אסתטית, בסוף הם הריעו. זכינו בקהל".
ואז, לילה אחד בתחילת ינואר, שלוש רקדניות מהלהקה מצאו את עצמן מתייצבות מול הקהל בתיאטרון הלאומי בהוואנה, זירה יוקרתית במיוחד.
בריקודים שלהן אין קפיצות ויש מעט כיפופים. בחזרות הבלרינות נאנחות כשהן צריכות להחזיק תנועה לכמה שניות, אבל בחדר ההלבשה – ההתרגשות ניכרת. "תמיד אהבתי ריקוד קלאסי", אמרה דאסה, "אבל כולם יודעים שנשים שמנות לא רוקדות בלט, ובמשפחה שלי אף אחד לא עזר לי לרדת במשקל".
ההופעה בתיאטרון הלאומי הועלתה במסגרת אירוע חילופי שליחים בתחום התרבות בין אוניברסיטת מסצ'וסטס לאיגוד הסופרים
והאמנים של קובה. עבור הרקדניות, זו הוכחה להתקדמות העצומה שהן עשו.
הבלרינה רובי אמארו מסירה את הכפפות הלבנות הארוכות שלה ונזכרת בקול רם בהופעות הראשונות שלה עם הלהקה. "זה לא היה קל בהתחלה", אומרת רובי בת ה-34, "בהתחלה אנשים צחקו. הם לא אהבו את זה, אבל אחרים כן. עכשיו הם מקדישים תשומת לב רבה יותר לכוריאוגרפיה. אף אחד כבר לא צוחק עלינו".
לפנייה לכתב/ת 
