שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אם, הדרך
    רציתי להוכיח למאיה שיש לה אמא שאקלית, אז יצאנו לטיול ג'יפים אתגרי לאמהות ובנות, "מלכות ונסיכות‭,"‬ בהרי הפירנאים, בגובה ‭3,000‬ מטר. אבל על גשר חבלים צר מאוד, ביער ספרדי יפהפה, גיליתי חברות שהחזירו לי את האמון במין הנשי ובת אמיצה במיוחד, עם אמא שצריכה ללמוד לשחרר

    בשיתוף מלכת המדבר

     

    שמורת אגיוס-טורטס/ שיחות מלוכלכות ומרק עשבים

    אנחנו עומדות על המרפסת הקפואה, מולנו חתיכת הר מושלג בגובה ‭3,000‬ מטר, ומדברות על קישואים. לא כי אנחנו רעבות, זה עתה סיימנו ארוחה של עוף חווה שמנמן ששחה ברוטב שזיפים, יותר קישואים בהקשר המיני. אין מה לעשות, קח קבוצת נשים אחרי יום מתיש שבו תיפקדו כנשים מושלמות ובדקו שהילדה הרכיבה את הקסדה בצורה בטיחותית, וב-99‬ אחוז תמצאו אותן מדברות על סקס כמו נהגי משאית.

     

    לבלות בטבע עם נשים אחרות (צילום: עידן הוכמן)
    לבלות בטבע עם נשים אחרות(צילום: עידן הוכמן)
     

    כל כך כיף לי לעמוד ולקשקש עם הבנות, להרגיש שוב חלק מחבורה גדולה של נשים. אני, שכבר כמה שנים נמצאת במין תוכנית הקפאה מוזרה עם המין הנשי. זה לא שאני שונאת נשים, אין כוח בעולם שיגרום לי לשנוא את בנות מיני, זה פשוט שאני טיפה יותר זהירה איתן, טיפה יותר שומרת מרחק.

     

    לא זוכרת מתי בפעם האחרונה יצאתי לערב בנות עם חברות, לרקוד ולהשתכר על טקילת-דלק-מטוסים זולה, לפלרטט סתם בשביל לאמן את השריר עם חבורת בני 22 שאין להם מושג שמחכה לנו תינוק עם דלקת אוזניים בבית.

     

    בכל פעם שמישהי מספרת לי איך בדיוק חזרה מ"מסע שופינג מדהים עם חברות ברומא‭,"‬ אני קצת מתכווצת. יודעת שאני את השופינג שלי כבר מזמן עושה לבדי, מול תמונות של אלי-אקספרס על המחשב.

     

    אפילו החתונה של בר רפאלי עוררה בי געגוע ישן, מכאיב. לא הפסקתי להסתכל בקנאה על התמונות של חבורת החברות שמקיפות אותה, סנדרה רינגלר ונועה רוטמן ושלי גפני ועוד כמה בלונדיניות לבושות יפה שלא זיהיתי.

     

    שוב ושוב הסתכלתי על תמונת האינסטגרם שלהן, זוהרות וחזקות ומחבקות את הכלה, ותהיתי איך זה לעזאזל שדווקא לבר רפאלי, שבטח קצת קשה להיות חברה שלה בגלל שהיא תמיד תהיה הכי יפה בכל מקום, יש קבוצת חברות מלוכדת ומסורה כזו, ודווקא אני, שתמיד כל כך הצטיינתי עם נשים, לבדי. מה קרה לי? איך זה התקלקל ככה? זה בטח קשור לחברה ההיא ששיקרה ובגדה בי. או להתפלגות ים סוף שקרתה כשפגשתי את רן.

     

    שני שלישים מהחברות שהיו לי נטשו. הן היו נשואות טריות, חלקן בהיריון ראשון, ואישה שעוזבת את בעלה ולא מפסיקה לדבר על אורגזמות הייתה הדבר האחרון שהן היו צריכות בחדר הלידה. אז הן הלכו, ואני פתחתי בטעות את תיבת המייל של החברה ההיא, ומאז אני כבר לא מסתכלת על נשים בלי לדעת בדיוק מה הן חושבות עליי. פרחה, מוגזמת, לבושה כמו ‭ה--ז‬, אמא גרועה, בזבזנית טחונה בכסף.

     

    עכשיו נועה מספרת על התקופה שניהלה צימרים לבוגדים. לא שהיא ידעה שהיא מנהלת צימרים לבוגדים, היא הייתה כל כך צעירה ותמימה אז. "אני עומדת ותולה כביסה‭,"‬ היא משחזרת, "ופתאום, בחלון של אחד הצימרים, רואה גבר בתחתונים עם מסכת זורו. טאק, מרוב הלם הכביסה נפלה לי לרצפה. אני מסתכלת, רואה שהגבר מחזיק שוט ביד ושומעת אישה צורחת. אני מרימה ישר טלפון לבעלי. 'בוא מהר',‬ אני אומרת לו, 'יש פה רוצח',‬ ובעלי צוחק: 'זה בסדר, היא נהנית מזה, בשביל זה היא באה'."‬

    על מה נשים מדברות? (צילום: עידן הוכמן)
    על מה נשים מדברות?(צילום: עידן הוכמן)
     

    ואז היא מספרת על ארגז הירקות שמצאה פעם באחד הצימרים, עם קישואים גדולים במיוחד, שדי ברור שלא נועדו להכנת מרק. מובן שמפה מתפתלת הלאה שיחת הסקס, שאני מזמן לא מרגישה איתה נוח. למרות שלמה בעצם? מה קרה? מתי נהייתי כל כך חסודה וכבדה שלא מתאים לי לדבר מלוכלך? אולי זה בגלל שתל-אביב קילקלה אותי. בכל פעם שמתנהלת לידי שיחת סקס מטונפת, אני ישר חושבת: "מה אנחנו, בניינטיז? 'סקס אנד דה סיטי' עדיין משודרת‭"?‬ זה גורם לי להרגיש כמו זקנה ששותה קוסמופוליטן, שעה שכל ההיפסטריות מדברות על דברים עמוקים ורציניים כמו בעיית הפליטים בסוריה וטבעונות.

     

    אבל הבנות כל כך כיפיות, וטוב לי, טוב לי איתן כמו שמזמן לא היה לי. נעים לעמוד פה איתן ולהפריח לאוויר הלילה הקר עשן שנראה כמו אדים, לשמוע ארבעה צחוקים חמים של נשים בוקעים מהחושך כמו מדורה שמפיגה את הכפור. הגענו לפה, לרפוחיו בשמורת הטבע אגיוס-טורטס, באחר הצהריים המאוחרים.

     

    רפוחיו היא אכסניה בספרדית, ומקור המילה ב"רפיוג'י‭,"‬ פליט, בספרדית, כי האכסניות האלו שימשו בעבר חוות ובתי כפר שבהם הסתירו פליטים ופורעי חוק. גם היום נשמרה בהרבה מהן אותה אווירה קסומה של מפלט סודי באמצע פיז-די-לוח. מדובר בבתי אבן יפהפיים, עתיקים, נסתרים מהעין, שכדי להגיע אליהם צריך לנסוע בזיגזג מסתורי בין עמקים ובין הרים.

     

    גם לכאן היטלטלנו בג'יפ עד שהגענו לבקתה יפהפייה בלב קבוצת הרים מתגודדים. בקתה שנחבאת כמו צימוק חום בתוך עמק קטן, משמאלה אחו מוריק שסוסי פרא חסונים משוטטים בתוכו, מימינה אגם בצבע טורקיז עמוק, שנראה כמו אגם שמכשפות חורף חצבו בסלע. איך שהגענו, ידעתי שאני צריכה למהר לחטוף את המים החמים לפני שייגמרו, אבל לא יכולתי לזוז מרוב התרגשות. אז עמדתי על המרפסת שהשקיפה לעמק, להרים, לסוסים ולאגם, והרגשתי, לראשונה זה כל כך הרבה זמן, שהכל נפלא ופשוט מאוד בעצם.

    פורצות דרך (צילום: עידן הוכמן)
    פורצות דרך(צילום: עידן הוכמן)
     

    כל הקיץ האחרון עיניתי את עצמי במחשבות כמו למה אני תקועה מקצועית, ופתאום, מול ההר החכם הזה, לא רציתי יותר שום דבר. הרגשתי שטוב לי סתם להמשיך לנשום ולחיות בעולם שיש בו כל כך הרבה יופי, שאני יכולה להעביר עוד 40 שנה בכיף אם רק ייתנו לי לבקר את ההרים האלה מדי פעם, ולשתות קפה עם חלב רותח על שפת אגם מי שלגים.

     

    רונה מעבירה בקבוק יין. בעצם, לא בדיוק יין, זה מין משקה ספרדי שעשוי מעשבים בצבע של סירופ לשיעול. כמה שלוקים ממנו ונהיה לך חם בבטן, ככה

    שנדמה לך שאת בהיריון עם להביור. "אחלה ריחופיו מצאו לנו‭,"‬ נועה אומרת, וכולן נכנסות להתקפת צחוק. אנחנו באמת מרחפות קצת. הכל באכסניה הזאת מלא בקסם שקט, מרק העשבים הטעים שאכלנו על שולחנות עץ גדולים, קבלת השבת שערכנו קודם. כל אמא הדליקה נרות עם הבת שלה, ומאיה ואני עמדנו מכוסות בצעיף האדום שלי, לחשנו את המילים הישנות מול הנוף של הפסגות המושלגות, ולרגע אחד חלף בינינו משהו לא מסובך, לא מלא בדיבורים, מין שתיקה כזו מול נרות שכולה אהבה מאוד פשוטה.

     

    הרצליה-פיתוח/ הנמכת ציפיות

    כמה ימים לפני, מפגש היכרות של חברות הקבוצה בחנות המחנאות קולומביה. "קחי‭,"‬ אומרת אחת המדריכות ונותנת לי שקית בד. בפנים אני מוצאת שבע חולצות בצבע סגול חציל ועליהן הלוגו המפורסם של מלכת המדבר, זוג עיניים גדולות מרחפות שמזכירות לי את קעקוע ה"אייל גולן צופה בך" שגולן דפק על העורף. "למה שבע‭"?‬ אני שואלת. "אחת לכל יום של המסע‭,"‬ היא אומרת. "מה, לא ידעת שיש תלבושת אחידה‭"?‬

     

    מתי בפעם האחרונה יצאת לבלות עם הבת שלך, רק את והיא? מגיע לכן להיות מלכה ונסיכה

     

    במסע רגיל של המלכה מקבלים גם ציוד הישרדות בשטח, אבל אני נוסעת לגרסה החדשה, "מלכות ונסיכות‭,"‬ מה שאומר שהכל יהיה יותר רגוע וקל. זה קונספט גאוני: אמהות ובנות יוצאות ביחד למסע בפירנאים, אותה שרשרת הרים פראית שמפרידה בין ספרד לצרפת ומתנשאת לגבהים של כ‭3,000-‬ מטר, עוברות חוויות אקסטרים ונוסעות בג'יפ במשך שעות ארוכות. כך, הילדה גם זוכה לראות כמה שאמא שלה מוצלחת, וגם כמה שנשים יכולות לעשות הכל לבד.

     

    ילדות של טבע (צילום: עידן הוכמן)
    ילדות של טבע(צילום: עידן הוכמן)
     

    המנכ"לית של מלכת המדבר, סיגל יושע, אנתרופולוגית בהכשרתה, המציאה את המסע הזה אחרי שחקרה טקסי מעבר. "בדרך כלל כשאמא ובת נוסעות ביחד לבת-מצווה זה לפריז או ללונדון‭,"‬ היא אומרת. "ילדות מקבלות שופינג עם אמא, כאילו זה התחביב היחידי שלהן. החלטתי שחייבים לקחת את הילדות והאמהות למקום אחר, חדש, כמה שיותר רחוק מהבית, לתת להן לעבור תהליך אמיתי ביחד בטבע, תוך כדי טיול ופעילויות אקסטרים. שיהיו גם לבד וגם עם אמהות ובנות אחרות בגילן‭."‬

     

    ישבנו על כיסאות כיתה במעגל, מסביבנו צ'ימידנים ואוהלים אלפיניים. המדריכה אבישג הציעה פעילות: כל ילדה תגיד במה לדעתה אמא שלה תהיה טובה במסע ועם מה יהיה לה קשה. הילדות אמרו כל מיני דברים. אחת אמרה שאמא שלה תהיה טובה בנהיגה, אבל "גרועה עם בוץ ולכלוך‭."‬ השנייה טענה ש"אמא תצטיין באקסטרימים, אבל יהיה לה קשה בבוקר בלי קפה מהמכונה‭."‬

     

    כשהגיע תורה של מאיה היא הסמיקה ואמרה: "אמא שלי לא תהיה טובה בשום דבר. היא לא יודעת לנהוג, והיא סובלת מפחד גבהים ובוכה בלונה פארק, אז אני לא רואה איך היא תעשה את כל האטרקציות וזה‭."‬ זה היה רגע מהמם, רגע של העצמה נשית כל כך גדולה, שרק פלא שלא תליתי את עצמי עם חוט דיג ורוד. "אנחנו לא צריכות לנצח‭,"‬ אמרתי בקול רם, "זה לא 'המירוץ למיליון',‬ מותק‭."‬ אבל בפנים חשבתי כמה מכאיבה לי הצבעת אי-האמון שלה, עד כמה זאת הייתה סטירת לחי, להבין שבעיניה אני לא באמת מלכה אלא יותר ליצן חצר מבולבל.

     

    לא משנה, חשבתי לעצמי, המסע הזה יהיה ההזדמנות שלי להראות לה כמה אני שאקלית. בטיול הזה היא תקבל אמא מלכה. הכל אני אעשה, את הרפטינג, את הסנפלינג, את הדבר הזה שנקרא מכוניות מרוץ בהרים, לא יודעת מה זה אבל זה נשמע גבוה, ואז הילדה שלי סוף-סוף תראה שיש לה אחלה אמא באוויר, בים וביבשה.

    אמא שאקלית בשטח (צילום: עידן הוכמן)
    אמא שאקלית בשטח(צילום: עידן הוכמן)

    אנדורה/ מלכת הבלגן בשטח הסטרילי

    אנדורה נראית כמו חלומו הרטוב של כל חובב סדר וניקיון. היא כל כך מצוחצחת, הבתים שלה כל כך מסוידים, שאפילו פחי הזבל פה נראים כאילו הם מחזיקים עוזרת. ואולי בגלל זה היא כל כך מתאימה לורד, אישה שהמזוודה שלה נראית כמו בית מרקחת נודד. אני שוב חושבת שזה מדהים שדווקא אני האישה שנבחרה להיות בצוות 2 איתה.

     

    לקחו את המלכה הכי בלבוסטה פה, זו שיש לה אחוזה מתוקתקת עם בריכה, שאותה היא מתחזקת בעצמה, בציפורניה הוורודות ובאריזה משפחתית של אקונומיקה, ותקעו אותה עם מלכת הבלגן והכאוס, האישה שכבר בנמל התעופה בן-גוריון הצליחה לאבד את המזוודה של הילדה שלה, כי היא שכחה אותה, בכישרון שיש רק למעטים, על האוטובוס בדרך למטוס.

     

    איך שקיבלנו את הג'יפ שלנו, באיזה מוסך בירכתי ברצלונה, ורד ניגשה לתא המטען והתייחדה לכמה דקות עם המזוודה הסופרפארמית שלה. "קחי‭,"‬ אמרה קצרות כשיצאה משם. "גרביים נקיים. תחתונים למאיה. גופייה תרמית ספייר ללילות הקרים‭."‬ מאז התרגלתי לסמוך עליה, מה זה לסמוך, אני כמעט יונקת ממנה מרוב שהיא הפכה לכל עולמי. אם אני צריכה להטעין את האייפון, לורד יש תיק ורוד שבתוכו כל המטענים הידועים לאדם המודרני. אם למאיה כואב הראש - ורד פותחת ריצ'רץ' סודי ומוציאה ממנו אקמול, ואם אני סתם במצב רוח רע, לורד יש קופסת פלסטיק עם עוגיות התמרים האלוהיות שלה, שאפתה בבית לפני הנסיעה. אני בעצם נסיכה קטנה של ורד, שהיא המלכה האם.

     

    זה בלי מילים. זו לא עוד חברות תל-אביבית מפוטפטת לעייפה שבה שתיכן יושבות בבית קפה ומשוות אג'נדות, אני טבעונית, אוי, אני רק צמחונית, לא נורא, גם אני מאמינה בלא לתת לילדים סמארטפונים עד גיל עשר.

     

    זאת חברות שמבוססת על עיקרון ישן כזה שכנראה כבר שכחתי. פשוט להיות שם בשבילה במעשים קטנים, להכין לה כוס קפה בבוקר, לתת לה עיסוי כתפיים כשהיא עייפה מהנהיגה. זה כמעט מעלה דמעות בעיניי, ההחמצה הזו. החברויות שלי תמיד היו על בסיס שנינות, פשוט הלכתי עם האמא שצחקה איתי הכי טוב על הל"ג בעומר האקולוגי בלי האש שעורכים בכיתה.

     

    יכול להיות שפשוט יכולתי ללכת עם זו שנוח לי לשתוק איתה כשהיא נוהגת, שהריח שלה נעים לי כשהיא מחבקת ושאני סומכת עליה במאה אחוז? אנדורה היא נסיכות בגודל סיכה על הגבול בין צרפת לספרד. היא כל כך מזערית, שזה הופך אותה למקבילה הגיאוגרפית של מיילי סיירוס. קטנה מאוד. ועשירה מאוד. עשירה עד כדי ריקבון.

     

    אמנם בשטח, אבל תמיד מאורגנות (צילום: עידן הוכמן)
    אמנם בשטח, אבל תמיד מאורגנות(צילום: עידן הוכמן)

    אני מסתכלת מסביב, לא ברור לי מאיפה יש לכל האנשים עם הבלורית המטופחת שמסתובבים ברחובות כל כך הרבה כסף, במה הם עובדים לעזאזל. הידיים שלהם כל כך לבנות ורכות, הבגדים שלהם כל כך מגוהצים, אפילו הג'ינס שלהם נראה כאילו יצא מאמבט ליזול, הם נראים כאילו הדבר היחידי שחיי החתול הפרסי המפונק שלהם הכינו אותם לעשות זה סקי. ומזה הם באמת מתפרנסים, מלתפעל את אתרי הסקי הפופולריים שלהם.

     

    ופתאום אני מבינה מה מפריע לי באנדורה. לאורך כל השעות שהיינו פה, לא ראיתי בשום מקום בן אדם שחור אחד. וגם לא קצת חום, וגם לא מלוכסן, וגם לא ישראלי כזה עם חגורת כסף מתחת לכרס שמסתובב וצועק: "שימי, איפה הקזינו פה‭"?‬ כל האנשים באנדורה נראים אותו דבר, וגרוע מזה: הם נראים כאילו במשך מיליוני דורות הם נוהגים להתחתן אך ורק אחד עם השני.

     

    השעה שש, צריך כבר להתחיל לנסוע לאכסניה שלנו. רפוחיו שממוקם בלב מטע תפוחים ואגסים ומעוצב בצורה כל כך מהממת ויצירתית, שבכל פינה שאני מסתכלת עליה, אני חצי מצפה למצוא דוגמן במכנסי גולף משובצים יושב ומלטף שועל. יש בו מלא חדרים, בר קטן עם ראש של צבי על הקיר, חדר אוכל עם שולחן עץ כבד שמזכיר סצנות עם המלך ארתור, חדר הסבה יפהפה שאפשר לשבת בו ולשחק שח בסט עתיק עשוי צפחה, וגן שאפשר לעשן בו בחוץ.

     

    אני לא יודעת כמעט כלום על הבנות, מה שם המשפחה של הבחורה שתישן איתי בחדר הלילה, במה היא עובדת, נדמה לי שזה משהו באלביט. ובכל זאת אנחנו כבר חולקות אינטימיות מוזרה. זה מגיע מלראות אחת את השנייה עם הילדות. אני כבר יודעת איזו אמא פה מקבלת כוס קפה בבוקר למיטה מהילדה שלה, שבעצם קצת מטפלת בה, ואיזו אמא מנסה לחבק את הילדה שלה והילדה תמיד בורחת מהזרועות שלה, ואיזו אמא נחנקת מרוב שהילדה שלה נצמדת אליה כמו דבק נגרים.

     

    ואין לי ספק שכמו שאני רואה אותן, הן רואות גם אותי, עם הדרך שבה אין לי כוח לטפל באף מחלה של מאיה ואתמול שיכנעתי אותה שדלקת האוזניים שכנראה מתחילה לה זה "הפרשי הלחצים בגלל ההרים‭."‬ זה מזמין המון שיפוט, התצפיות האלו. לפני שיצאנו אפילו היו לי חזיונות אימה מהדבר הזה. "יאללה‭,"‬ אמרתי לרן, "מה אני צריכה לצאת לספארי האמהות הזה, אין לי כוח שיצפו בי ‭24/7‬ ויגיעו למסקנות‭."‬

     

    כי במקום שבו יש הרבה אמהות, מישהי תמיד בוחנת אותך, מישהי תמיד מבקרת אותך, וכולן בעצם מתחרות במקצה האמא הכי טובה, מכילה ומופתית. אבל פה אין כמעט רכילות. אולי זה כי כל מי שיוצאת למסע אמא ובת אתגרי, שכולל שעות ג'יפ ארוכות ולישון ביחד במיטת קומתיים, היא מראש מישהי שמחפשת תשובה, מישהי שאין לה אשליות שהיא מושלמת.

     

    אנחנו פה כי נמאס לנו לברוח מהילדה שלנו, נמאס לנו לקחת אותה לחוג היפ-הופ או לשופינג בקניון ולהעמיד פנים שהיינו ביחד. כי האמת היא שכבר מזמן לא פגשתי את העיניים של מאיה. על פני השטח אני מבלה אינספור שעות לבד איתה. רק מה, תמיד חוצץ בין שתינו משהו: קיר טיפוס, או המון-המון בגדים של זארה קידס.

     

    ואולי אני לא רוצה שזה יקרה, אולי אני מפחדת מהאינטימיות הזאת. הילדה שלי היא תיבה שחורת עיניים שמסתירה מתחתיה את כל הכישלונות שלי, את כל הכאבים שגרמתי לה עם הגירושים ועם הצעקות בכל פעם שנהייתי לחוצה ועם העיניים ששקועות בקנדי קראש. אם אני אמצא דרך לפתוח אותה, אולי אני לא כל כך אוהב את מה שאני אגלה שם.

     

    "קִרבה, מי צריך את זה בכלל‭"?‬ אני חושבת. "לא אמרו שמחר יש איזה אקסטרים טוב‭"?‬

    אקסטרים בשטח (צילום: עידן הוכמן)
    אקסטרים בשטח(צילום: עידן הוכמן)
     

    מונטגרי/ אמא עושה פאדיחות

    הילדה פורצת לחדר בדיוק כשכולנו מריעות וצוחקות. אנחנו יודעות שזה לא הרגע המעודן ביותר שלנו, אפילו בעל האכסניה, כפרי קשוח וקירח שנראה כאילו ניקה את הטלה שהגיש לנו לארוחת הערב בשיניים חשופות, נמלט כשהתחלנו לשים אייל גולן ולענטז עם מטפחת.

     

    לפעמים קצת קשה לי עם ההתנהגות הזאת, ולא רק לי. לפחות חצי מהאמהות בקבוצה נמלטות לחדרים כשיורד הלילה וצילה המדריכה משמיעה את הקריאה המסוכנת: "אמהות, יש מסיבה למטה‭."‬ ועדיין, יש משהו כיפי בלתת לעצמך להשתחרר אחרי יום שלם שבו ניסית להיות האמא המושלמת, יום שלם שבו כולנו העמדנו פנים שאנחנו מבוגר אחראי שנהנה לקשור לילדות את הקסדות לפני הרפטינג.

     

    "בטיול הזה, הנסיכות הן העיקר‭,"‬ מזכירה לנו אבישג המדריכה. "בטח‭,"‬ כולנו מסכימות איתה. אבל הלילה, תורנו להיות בנות 14 מביכות. ועכשיו הילדה עומדת בפתח, לבושה בפיג'מת ארנבים מתוקה, צופה בזעזוע באגן של אמא שלה מתנדנד לכל עבר. בחדר משתרר שקט, האגן של אמא שלה דועך לאיטו ומתקפל בחזרה לאגן מהוגן ובוגר של אם בישראל. "אולי די כבר‭,"‬ הילדה צועקת. "ביקשתי מאה פעמים שתנמיכו את המוזיקה המזעזעת הזאת. אתן לא מבינות שיש פה ילדות שרוצות לישון‭"?‬

     

    כל החדר קמל ומתבייש בעצמו למשמע הנזיפה. היא צודקת, הילדה, מה עלה על דעתנו לעשות מסיבה מרעישה דווקא ברפוחיו הזה? רוב הרפוחיואים שאנחנו ישנים בהם מושלמים, יש להם מרפסות עם עציצי גרניום אדומים וכרכרת סוסים ישנה בתור קישוט בחצר. ודווקא זה רפוחיו כל כך צפוף וקלאוסטרופובי שגם ככה קשה להירדם בו. בטח ‭12-כש‬ אמהות ובנות ישנות בחדר אחד, וכל הזמן מישהי נכנסת ומישהי יוצאת, מחפשת בתיק הרחצה שלה גרביים נקיים ועושה רעש של טנק עם השקיות.

     

    הילדות שלנו דווקא מבסוטות מהמצב. בכל לילה הן מתכננות מסיבת פיג'מות מטורפת. מחזיקות מעצמן סולניות של להקת רוק כבד, מתכננות איך יחריבו את החדר ויקפצו על המיטות. בעשר וחצי כולן צונחות למיטה ונרדמות, גמורות מהיום האתגרי שעבר עליהן. זה רגע ממש יפה בטיול הזה, כל אמא חוזרת ומוצאת את המתנה שלה, עדיין ארוזה בטי-שירט של "מלכות ונסיכות סוכות‭,"‬ מחכה לה בעיניים עצומות ובשפתיים פתוחות קמעה, כמו ניצן ורוד.

     

    אני שוכבת בחושך ומקשיבה לאמהות לוחשות לילדות הישנות, מיטיבות את השמיכה, מנשקות את האף הקטנטן והמושלם שעדיין לא נהיה גבנוני קצת כמו שכנראה כתוב בגנטיקה של המשפחה, ואז מחבקת את מאיה ומרגישה שבאמת צריך כפר שלם כדי לגדל ילד אחד, כמו שאמרה הילרי קלינטון. שכמה חבל שאני לא משכיבה ככה כל ערב, בחדר מלא אמהות לוחשות ומנשקות.

     

    ועכשיו היא עומדת פה, מציבה לנו מראה אכזרית, מזכירה לנו שאיזה אמהות אנחנו בכלל מחזיקות מעצמנו, שאנחנו מרשות לעצמנו להעיר ילדה קטנה שכל כך זקוקה לשנת הלילה שלה. כולנו יושבות במין אבל כזה שקט, משותף, האבל של האמא שאסור לה להיות מי שהיא, אסור לה לשחרר את המיניות, לשמוח בה, כי ככל שהאמא יותר שמחה, ככה הבת יותר עצובה.

     

    לאורך כל המסע הזה, הילדות לא מפסיקות לנזוף ולחמר בנו. כמעט בכל פנייה, בכל פיקניק שאנחנו עורכות על מדשאה קסומה, אפשר לשמוע איזו ילדה גוערת באמא שלה: "אמא די, תפסיקי לשיר בקול רם‭."‬ או "אמא, אוף, למה את חייבת לרקוד מול כולם‭"?‬ "למה את מראה את הסיליקון שלך לדנה? תורידי את החולצה, זה מגעיל‭."‬

     

    אנחנו מתקשות לפנות את הכיסא לילדות שלנו, זאת האמת. לא משנה שחלקנו מתקרבות ‭,50-ל‬ אנחנו עדיין לא מוכנות לוותר על הילדה האדומה, הפרועה, שעוד מציצה אלינו מאחורי הפנים המותשות שלנו כל בוקר. אנחנו רוצות לרקוד, אנחנו רוצות לשמוח, רוצות לנסוע במכונית עם גג פתוח על כביש הערבה ולצחוק צחוק אמיתי כזה של זאבות, עם כל הראש מושלך אחורה. רוצות גם שמלצרים ספרדים צעירים, לא משנה כמה קטנות וטיפשות העיניים שלהם, יתחילו איתנו סתם בשביל לאשש לנו שזמננו לא תם. למה לא? רק בגלל שאת כבר פה אנחנו צריכות לפרוש? צריכות להפוך את עצמנו למבוגרות ורציניות כמו קרש כביסה משעמם רק כדי שלהן תהיה ילדות טובה?

     

    האש באח דעכה, גם הריקודים שלנו, כולן בטח ישנות עכשיו חבוקות, אפילו אחרי התקרית הלא נעימה הזו, כי ככה זה אצל אמהות ובנות, אהבה-שנאה-אהבה עולות ויורדות כמו סירנה מקו- לקלת.

    מובילות את השיירה (צילום: עידן הוכמן)
    מובילות את השיירה(צילום: עידן הוכמן)
      

    פארק החבלים אורפינו/ דמעות ופחדים

    "זה הכל‭"?‬ אני אומרת. "זה נראה כמו יער ידידות קנדה- ישראל‭."‬ ובאמת, פארק החבלים לא נראה כמו שום דבר שיאתגר את פחד הלונה פארקים הקיצוני שלי. רק כמה חבלים שקשורים על עצים די נמוכים, לפחות יחסית לאלו שראינו בדרך.

     

    "אמא, את עולה איתי, נכון‭"?‬ מאיה שואלת אותי על הבוקר, כשאנחנו מגיעות ליער. מאז שהחלטנו לצאת ל"מלכות ונסיכות" היא לא מפסיקה לסחוט ממני הבטחות שהפעם אני משתתפת בכל הפעילויות. אבל שלוש דקות לתוך גשר החבלים הראשון, אני מרגישה איך הדמעות לא מפסיקות לנשור לי מהעיניים. אני בוכה בלי לשלוט בזה, בלי להצליח לעצור, כמו תמיד כשהפחד תוקף אותי במקומות גבוהים.

     

    "מותק שלי‭,"‬ אני קוראת למאיה, "אני יורדת‭."‬ אני לא חושבת שאשכח אי פעם את המבט שעולה על פניה. קודם היא מחייכת, ושנייה אחר כך נמחק החיוך ומתחלף באכזבה כל כך ברורה, כל כך גדולה, שאין לי ספק שאיבדתי משהו מהותי אצלה היום. היא בוהה בי עוד שנייה אחת, בבלבול, בצער, ואז מפנה את הקוקו הבהיר שלה ממני וממשיכה ללכת על החבל. ואני בוכה, ממשיכה לבכות, למרות שכבר ירדתי לקרקע. כי לא, אין מצב שאני עושה את האומגה הזו. איך לא שמתי לב שמתחתינו פעורה תהום ענקית, ועוד בשיפוע.

     

    "וגם אם אני אעבור את האומגה‭,"‬ אני חושבת, "אחריה יש את החבל של טרזן בין העצים, ואחריה את הגשר הזה ששמים בו רגל אחת פה ורגל אחת שם ואז מתנועעים באוויר כמו ספיידרמן בהתקף אפילפסיה‭."‬ לא, אין באמת טעם להתמודד עם הפחד ולצמוח ממנו, או משהו ניו- אייג'י מטומטם כזה. ממילא אני אפרוש מתישהו, ממילא מאיה תתאכזב ממני, אז למה לסבול?

     

    "אני לא יכולה‭,"‬ אמרתי למחטי האורן שעל האדמה, ולמזלי אוסי הייתה שם כדי לשמוע אותי. מהשנייה הראשונה שפגשתי אותה ידעתי שהיא הטיפוס שלי, זיקוק אישה סקסי ומצחיק רצח וגם מזל עקרב. סלחתי לה אפילו על העובדה שהיא נראית בטייץ כל כך הרבה יותר טוב מכולנו.

     

    "אין בעיה‭,"‬ אוסי אומרת מיד, היא חברה גם של ורד וגם שלי. "אני אקשור את מאיה, תרדי‭."‬ מזל שיש לי את אוסי. היא נצמדת כל הזמן למאיה. מגדלת את הילדה שלי על גדות החבל בשבילי. היא מצחיקה אותה ומעודדת אותה, קוראת לה: "את גדולה" ו"יופי‭,"‬ בעוד אני בוכה לי למטה ועסוקה ביגוני.

     

    כשאוסי יורדת היא ניגשת אליי, שמה עליי יד חמה, מנשקת על הלחי. "טוב שלא עלית‭,"‬ היא אומרת לי. "את לא מבינה איך שיקשקתי שם, הם השתגעו לגמרי‭."‬ אני פורשת לה את מעיל הסקי השחור שלי, מניחה אותו על הדשא הרטוב מגשם. "קחי, תשבי‭,"‬ אני אומרת. "את צריכה לנוח, אני אביא לך סיגריה‭."‬

     

    כי זה לא פחות מנס בעיניי, שאישה שלא הכרתי עד עכשיו תעשה בשבילי דבר כזה. יש אמהות שלקחתי להן את הילדה ליום כיף, ובכל זאת שמעתי שהן "כועסות" עליי בצינור הרכילות של השכונה. למה? כי נתתי לילדה המקודשת שלהן יותר מדי ממתקים כשהיא הייתה בספארי על חשבוני. והנה אוסי לוקחת אחריות של חיים ומוות על הילדה שלי, והיא אפילו לא מכירה אותי.

     

    אני לא אוהבת את הביטוי הזה "אחוות נשים‭."‬ הוא נשמע לי יותר מדי כמו סוכנות ביטוח של מתעמלות אולימפיות, אבל ככה זה נראה לי עכשיו, שאוסי היא אחותי, פשוט אחותי שבאה ולקחה ממני את הילדה כשלא יכולתי יותר. כן, יש לי רשת ביטחון של נשים מדהימות כאן, אבל מה זה עוזר לי מול הבת שלי? תיכננתי לצאת וונדר-וומן מולה, להראות לה כמה אנחנו מעצמה ביחד, בסוף יצא שרק אחת מאיתנו היא באמת חזקה.

     

    בחזרה לאגיוס-טורטס / אני מיוחדדדת, אני טובבבבה!

    לשמורת הטבע אגיוס-טורטס אי-אפשר להגיע בג'יפ שלנו. לא, השמורה הזו ממוקמת כל כך גבוה בפסגת הפירנאים, אי שם באזור ‭3,000-ה‬ מטר, שצריך לחכות לג'יפ מיוחד של השמורה שיבוא לאסוף אותך. בג'יפ נוהג או חתיך קטלאני ירוק עיניים שעונה לשם המהפנט אלסנדרו, או גבר מבוגר ומזיע בגופייה מלאת כתמי חרדל, מה שיוצא לך בטוטו.

     

    כמובן הקבוצה שלנו נופלת על כתמי החרדל, "אלא מה‭,"‬ אני חושבת. מאז ניסיון הבונדינג הכושל שלי עם מאיה בפארק החבלים נפל עליי משהו, איזו עננה. הוא עוצר לידנו, רוקק על הרצפה וזורק את הסיגריה הדלוקה שלו על שיח אוכמניות הרים. בכל זאת, פקח של שמורה.

     

    השמורה היא אחד מהמקומות היפים ביותר בספרד. קילומטרים על גבי קילומטרים של חורש טבעי, סמיך, שבתוכם נחבאים מפלים ואגמים צלולים בצבע הטורקיז המדויק שיש לעיניים של אנג'לינה ג'ולי. כמה חבל שכדי להגיע למעלה, צריך להסכים להפוך את הגוף שלך לשייק פירות. הדרך מלאת מהמורות וקפיצות, כולן בג'יפ כבר הפסיקו לדבר מרוב שהן נלחמות בבחילה, והילדות מתחננות לדעת מתי נגיע כבר. רק קול אחד גבוה ורם פתאום נשמע בג'יפ, זה הקול של הילדה שלי, היא בחרה את הזדמנות הזהב הזאת לשיר שיר חדש.

     

    לגלות את האמהות מחדש (צילום: עידן הוכמן)
    לגלות את האמהות מחדש(צילום: עידן הוכמן)

    מאיה אוהבת לחבר שירים, היא ממציאה אותם בכל הזדמנות. רק שהנה העניין, אף אחד אחר לא יודע על התחביב הזה שלה, כי מאיה קולנית רק בבית, בחברה של אנשים זרים היא בונקר מסמיק ומבויש.

     

    "יש כאלו שאוהבים גשם ויש כאלו שאוהבים קיץ‭,"‬ מאיה מתחילה לפזם. "יש כאלו שאוהבים קצר וכאלו שאוהבים טייץ, אבל אני גם וגם, כי אני מיוחדדדת, אני טובבבבה‭"!‬ הנה היא מתאבדת חברתית, אני חושבת לעצמי. בטח כל ילדה שתשמע אותה תחשוב לעצמה: "מי זו הפרעושה הזו שעפה על עצמה ומספרת לנו כמה היא מיוחדת. יאללה, בואו נחרים אותה כולנו‭."‬

     

    אני מתכווצת בכיסא בשקט, עד שבערך בפעם השנייה שהיא צורחת קורה נס. שאר הילדות מצטרפות אליה בשירה, במיוחד הן נהנות מהשורה: "אני מיוחדדדת, אני טובבבה‭."‬ כנראה הדור הזה לא מתבייש לאהוב את עצמו כמונו. "יואו, היא כזאת חמודה‭,"‬ אומרת לי טליה, הבת של אוסי, וגם נועה ומאיה השנייה מתפעלות.

     

    אני מסתכלת על מאיה, היא יושבת כמו מלכה קטנה ומאושרת בין כל הילדות, הן מקיפות אותה, מלטפות אותה, אחת מהן עושה לה צמה. היא נראית כל כך שמחה, כל כך לגמרי בתוך האלמנט שלה, שיש לי דמעות בעיניים.

     

    ואולי זה כל מה שהכי לקחתי מהטיול הזה, לשחרר את מאיה, לשחרר את עצמי. אז מה אם אני לא אמא באטמן שיודעת לנהוג ולהרים שקשוקה מבטון על גזייה ולעשות חבלים, אז מה אם היא עושה בעיקר מה שהיא מאמינה בו ולא מצייתת לכללים החברתיים המקובלים, העיקר שנקבל ונאהב אחת את השנייה כמו שאנחנו.

     

    "אני מיוחדדדת‭,"‬ אני שרה איתה "אני טובבבבה‭,"‬ ולרגע אחד חולף, כשהג'יפ נעצר מול בקתה ציורית עם ארובה שנראית כמו משהו מ"ההוביט‭,"‬ נדמה לי שזה בדיוק מה שאני מרגישה.

     

    כולכן מיוחדות, כולכן מלכות ונסיכות - הירשמו עכשיו למסע

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "אם, הדרך "
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים