לתראפיה באמנות יש גישות רבות. האתר Psychology Today מביא הסתכלויות שונות על עבודה של המרפאים באמנות. לתראפיה באמנות ישנם כלים איבחוניים שנבחנו על סמך מחקרים כמותיים ואחרים, ומתבססים על ידע רב שנצבר בתחומים שונים של טיפולים נפשיים שעושים גם הם שימוש באמנות ככלי לאבחון ולטיפול.

רותי בשן, בוגרת אוניברסיטת לזלי בבוסטון ותואר שני מאוניברסיטת NYU בניו יורק, שניים מתוך 33 בתי ספר בלבד ללימודים גבוהים של תראפיה באמנות בארה"ב, היא אחת מלא רבים שמוסמכים ברמתה בניו ג'רזי, שכן עד לא מזמן כל מי שעסק בצורה זו אחרת בטיפול באמנות, יכול היה להתקרא "תארפיסט באמנות" מבלי שנדרש להציג תעודות שתומכות בתואר. כל זאת בניו ג'רזי, בה הדברים לא היו מוסדרים כפי שהם כיום. המסלול כולל שני תארים ואלף וחמש ומאות שעות עבודה בשלב ראשון,ועוד 5,000 שעות בשלב שני, כדי להגיע להסמכה מלאה עם כל הנסיון שנדרש לכך ומבלי להיות תלוי עוד בפיקוח חיצוני לאשרור האבחנות ודרך הטיפול.

רותי בשן עומדת לסיים את המסלול המפרך עליו חלמה מאז סיימה את לימודיה בתיכון במגמה משולבת אמנות וביולוגיה, תוך שהיא מגישה את עבודת הגמר שלה ואוספת את דמעות הבוחנים, שמבהירים לה כי העבודה שהגישה היא בעצם הטיפול שנתנה לעצמה, וזה הדבר שתרצה לעשות למען אחרים בעתיד המקצועי שלה.

למי מיועדת תארפיה באמנות?

אנשים לא דומים האחד לשני ונדרשים לטיפולים שונים. לכל אישיות צרכים משלה, ובשלבים שונים של החיים בהם החוייות משתנות, יש אנשים שקשה להם לדבר פנים אל פנים כמו בטיפול פסיכולוגי קלאסי, ומחפשים דרכים אחרות כדי לטפל בעצמם. המטופלים, שהם לפעמים גם תלמידים הם בני 9 חודשים והמבוגר ביותר שהשתתף אצלי בטיפול בן 94 השנה. התארפיה באמנות משתמשת בכלים שונים שמתאימים לכל אדם באשר הוא ועל פי בחירתו. בתארפיה באמנות אי אפשר להונות את המטפל.

גם אם לצורך העיניין מרואיין לעבודה חדשה מתכונן לראיון במכוני הכנה מסוג זה אחר שם מאירים את עיניו לצפיות של המראיין, וכיצד עליו לצייר את העץ והבית, אצל מטפל באמנות הטריק לא יעבור, וזה יבחן את המועמד על פי הדרך בה הוא בחר לצייר ולא רק על פי התוצאה. בהתאמה ילדים מכל התרבויות בעולם מתחילים לצייר באותה צורה, ולכן הדברים מדודים ונבדקים בכלים בינלאומיים.

איזה תהליך עובר אדם בזמן הטיפול?

בכל שלב בחיים ההתיחסות שונה. בגילאים צעירים לילדים לא תמיד יש את אוצר המילים לבטא את אשר על ליבם, את הקשיים שהם חווים אם מבחינה חברתית ואם עקב מחלה. האמנות נותנת להם יד חופשית לבטא את תחושותיהם מבלי להיות חשופים לביקורת. האבחנה והניתוח נלמדים תוך הסתכלות קרובה על תהליך העבודה של המטופל. תארפיסט באמנות עוקב אחר הדרך שבה המטופל בוחר לצייר את הקו, ולא רק אחר הקו עצמו. כמובן שנכנסים אלמנטים רבים נוספים כשבאים לאבחן מטופל חדש באם הוא ילד, מבוגר או זקן. עד שמגיעים למוצר הסופי נשאלות שאלות רבות. האמנות מציפה מהתת מודע דברים, ובהמשך מטפלים בהם באמצעות האמנות.

מה ההבדל המרכזי בין ריפוי בעיסוק לתראפיה באמנות?

אלו שני טיפולים שונים בתכלית. ריפוי בעיסוק נועד להקנות מיומניות פיזיות ושיקום תוך מתן משימות פיזיות. תארפיה באמנות זהו טיפול נפשי לכל דבר שמשמש גם ככלי לאבחון. ישנן שתי אסכולות, האחת שמדברת על אמנות ב-תראפיה והאחרת שמתמקדת באמנות כ-תראפיה מתוך אמונה כי העבודה עם האמנות תציף את הבעיות.

רותי בשן. צילום: אילנית סולומונוביץ' חבוט

האם מי שמטפל באמנות חייב לבוא מתחום האמנות, להיות אמן?

אני חושבת שכן. ישנם טיפולים שונים באמצעות אמנות: טיפול באמצעות מוזיקה, טיפול בתנועה ועוד. תהליך הלמידה מעצים את העבודה. צריך להכיר את הטכניקות, לדעת ולהבין כיצד עובדים החומרים. בעבודה שלי עם אוכלוסיות שונות אני מביאה הרבה מאוד מהנסיון האמנותי שלי בתור יוצרת והמגע עם חומרים שונים כדי לייצר מחדש חומרים שונים שיעבדו לטובתם.

תני דוגמא:

אחד הארגונים שאני עובדת איתם הוא ארגון העיוורים של ניו ג'רזי. העיוורים לא רוצים ליצור בחמר, למרות שהחמר הוא חומר מאוד סלחני. לעיוורון ביטויים שונים ולא כל העיוורים לא רואים דבר. יש כאלה שרואים כמו דרך זכוכית מנופצת את העולם, כמו דרך קליידוסקופ, ויש מי שרואים דרך ענן. יש עיוורים ששדה הראייה שלהם מאוד מוגבל והם רואים רק מהזוית התחתונה של העין, ויש עיוורים ששדה הראיה שלהם שטוח, ואין מימד של עומק בראייה שלהם. עיוורון מוגדר בחוק. העיוורים שמגיעים אלי רוצים לצייר. אני צריכה לתת להם סביבת עבודה תומכת שתיתן להם בטחון בעבודה. רוב העיוורים נולדו אנשים רואים, וחווים את האבדן. הם זוכרים מה שראו, ואיבדו את מה שהיה להם כ"כ טריוואלי, חלקם ממחלות כמו סכרת ואחרים משבץ מוחי. הם מאבדים את הזהות שהיתה להם, הם לא יכולים פתאום לנהוג או לבחור בגדים בבוקר שלא לדבר על הנחת איפור.

הדבר הקשה יותר הוא שהם זוכרים שהם יכולים היו לעשות את כל הפעולות הללו ולא עוד. בסטודיו הם מתנהלים כתלמידים ומקבלים אפשרות לפתח עצמאות ולהעצים את עצמם. אני עורכת להם סיורוהם צריכים לזכור היכן הדברים מונחים. הרבה מהם חיים בהכחשה למצבם.

אני מלמדת אותם להנות מהתהליך של היצירה מבלי להכנס לתיסכולים.

באנגלית אני מסבירה להם ש- It's not about people with disabilities, it's about people with different abilities (אתם לא אנשים עם נכויות, אתם אנשים עם יכולות שונות. א.ס.ח). המטרה שלי איתם היא למצוא דרך חדשה להבין את הדברים. מצאתי חומרים שאני יכולה לערב אותם לתוך הצבעים, והם יוצרים טקסטורה חדשה לצבע, כמו חול שאני מערבבת מראש, ונותן להם את החופש לבחור בצבע מסויים מתוך בחירה חופשית ובלי להיות תלויים בי. דקות אחרי שציירו, או צבעו, הם יכולים להרגיש מה עשו. אני גוזרת להם תבניות לבחירתם, והם צובעים בתוכם. הם לומדים לשאול שאלות, להתמודד עם הכעס ובעיקר לבקש עזרה שלא נדרשו לה לפני שראייתם נפגעה.

איך את מתמודדת עם ילדים שחווים קשיי למידה?

ילדים הם עולם ומלואו של דימויים וצרכים. עם ילדים שיש להם ADHD לדוגמא, אני אעבוד עם חומרים מאוד מדוייקים. דף גדול וצבעי גואש יכול להעמיס על המערכת שלהם. אני אציב להם את הגבול כדי לייצר להם את היכולת להתמקד במקום אחד ולא להתפזר.

הם מתרגלים את הנסיון בסטודיו. זריקת העבודה לפח או קריעה של המחברת שתתפס במערכת החינוך ככשלון שיוביל לטלפון להורים ותלונות, הופך אצלי לכלי טיפולי. העבודה אצלי עוזרת לילד כזה לתמצת את הרגשות שלו. לזהות קשיים בסביבה מוגנת. בסטודיו מותר לקרוע את הדף ומותר לשבור בכח את חוד העיפרון מבלי שהדבר יהפוך לדרמה. לשלב של ההריסה, או מה שהם בוחרים לעשות עם העבודה ישנה משמעות גם כן. חמרים סולחים, אפשר לבנות ולהרוס ולבנות מחדש. בחיים לא תמיד ניתן לבנות מחדש. העבודה בסביבה של אמנות נותנת ערוץ נוסף של תקשורת לדברים שלא תמיד יכולים לעלות בשיחה.

כשרותי בשן הגיעה לארה"ב היא לא ידעה את השפה האנגלית, כפי שהיא מעידה. מי שנודעה כקצינה החרשת השניה של חיל האויר ושירתה בטייסת טיסה עד שבעצם גילו שהיא חרשת ביותר מ-90% ועלולה לאבד את שמיעתה כליל, מי שדיברה בטלפון מבלי ששמעה את הדובר מהצד השני של השיחה, ובכל זאת ענתה לעיניין, מצאה את דרכה בהוראה והגשימה את החלום שהיה לה מנעורים ללמוד תראפיה באמנות.

בשן נחתה בארה"ב חודשים ספורים אחרי מי שהיה לחבר הראשון שלה מגיל הנעורים, מבלי שחלמה על חיים בחו"ל ועוד בשפה אחרת. היא מתחילה את הקריירה האקדמית שלה באוניברסיטת מונט-קלייר כשהתחושה הכללית שלה היא כי כולם סביבה חכמים ממנה, ולו רק מפני שהם מדברים אנגלית, ולה אין מושג.

המילה 'ויתור' לא נכללת בעולם המושגים שלה, ובטח לא במילון של יפתח, מי שלימים יהיה לבעלה האוהב והאוהד ואבי שלושת ילדיהם, ולא יתן לה להשבר באף שלב. היא תעמוד בלחצים, הרבה עבודה עצמית ותציב לעצמה אתגרים.

מיותר לציין שאין סמסטר שהיא לא מסיימת בהצטיינות, ובלזלי היא גם הופכת לדוברת התלמידים. לאורך כל שנות הלימודים וההתמחויות היא לא מפסיקה להרחיב אופקים ובין השאר היא נושאת תעודה של CHILD LIFE SPECIALIST לליווי ילדים בבתי חולים. היא מצטרפת למחלקה האונקולוגית בבית החולים בהאקנסק שם היא מלווה פעוטות, ילדים ונוער בשעתם הקשה כשהיא עוטפת אותם באהבה ובטיפול מרגע היוודע דבר המחלה ועד לטיפול בו הפרוטוקול יכול להמשך תקופה ארוכה מאוד.

את התזה שלה כותבת בשן על ילדה בת 13 שטיפלה בה בבית החולים. הילדה חלתה בסרטן העצמות בגיל 10, נרפאה ממנו לחלוטין, והסרטן חזר אליה ברגל השניה בצורה לא צפוייה לגמרי. "במיוחד עם נוער יש עבודה רבה על דימוי הגוף. לא תמיד המטופל מסוגל להביע במילים את מה שהוא חש כלפי השינויים שניכפו עליו עקב המחלה, ודרך האמנות הוא יכול להביע אותם בחופשיות" מציינת בשן.

הילדה הנ"ל, בת להורים פלסטינאים דתיים, מייעדים לילדות דרך ברורה מאוד, והציפייה בחברה בה היא גדלה שהיא תתחתן ותלד ילדים, למרות שהדבר כנראה לא יעלה בידה. על פניו היא היתה ילדה שמחה, שהתמודדה בחופשיות ובפתיחות עם הקשיים, מחייכת, והכל עובר אצלה בקלות וללא תופעות לוואי פיזיות או נפשיות נראות לעין.

לאישפוזים היא מגיעה עם המון תמיכה מהמשפחה המורחבת, וכל הטיפולים סביבה נעשים כשהיא מוקפת חום ואהבה. אף אחד לא מתאר לעצמו אז, מה מתחולל בנפשה עד שהיא מגיעה לסטודיו ושם מתחיל תהליך יצירת הקולאז' בו צפות מתוכה המחשבות, התחושות והפחדים אותם היא לא העזה להביע, ואף אחד לא חשב שהיא חווה אותם.