בדייט הראשון שלהם לפני 18 שנה, בני רובינשטיין סיפר לשיפרה (שיפי) רז על חלומו לצאת למסע קיטבגים מסביב לעולם. הדייט נמשך 14 שעות תמימות והשניים מצאו שיש להם הרבה מן המשותף. שניהם אוהבי טבע וטיולים ומגדירים את עצמם כאנשים מינימליסטים. "מיד ראינו שהחיבור בינינו מדהים”, מספר רובינשטיין בנוסטלגיה,"אמרתי לה, אני רוצה לנסוע בעולם ולעשות את זה כל עוד אני מסוגל לטפס על הרים ולא להתחרט יום אחד שלא עשיתי את זה".

באותו הזמן, שניהם היו גרושים והורים לילדים. לרז ארבעה ילדים ולרובינשטיין שניים. זמן קצר לאחר הפגישה הראשונה, השניים הפכו כבר לזוג ועברו לגור ביחד. רז היתה מורה לעברית בבית ספר ורובינשטיין עבד כמנהדס מכונות. אלא שחלומו של רובינשטיין נאלץ לחכות עוד מספר שנים עד שרז היתה מוכנה לקראת הנסיעה מסביב לעולם. רז, שהיתה אז בת 52 וצעירה בשנתיים ברובינשטיין, מסבירה שלא היתה מוכנה בזמנו לעזוב הכל מאחור ולנסוע: "הייתי צריכה לעזור לילדי, לא יכולתי לעזוב את העבודה. לא היה לנו מספיק כסף ולא יכולנו לאפשר לעצמנו נסיעה שכזאת. היינו גם צריכים להתכונן לקראת יציאתנו לפנסיה”.

אלא ששבע שנים אל תוך החיים המשותפים, קרו מספר דברים שהבהירו לרז שהגיע הזמן לצאת למסע הגדול. מספר מחבריהם הקרובים נפטרו לאחר שהתמודדו עם מחלות שונות וסדר עדיפויותיהם השתנה. הם הבינו שזה הזמן לשנס מותניים ולצאת לטייל. "ראינו שאנשים בגיל 70 מתפרקים, אז יצאנו לטייל לפני שנתפרק גם אנחנו”, אומרת רז.

"אמרתי לה שאני רוצה לקחת שנת חופש מהעבודה ולטייל בעולם”, נזכר רובינשטיין, 71, "אבל שיפי אמרה: כמה כבר אפשר לראות בשנה? בוא ניסע לחמש שנים”.

וכך היה. טיול כזה מצריך כמובן כסף. השניים החליטו להשכיר את הדירה שלהם בסנטה מוניקה לכל תקופת הטיול ובכסף מימנו את ההרפתקאה. “הילדים ערכו לנו מסיבת פרידה מאוד יפה בבית של הבת”, נזכרת רז,"הילדים מאוד תמכו ופירגנו. הם ראו כמה אני מאושרת ומתפקדת כמו נערה צעירה ומאוד עודדו אותי. הם שמחו שאני עושה משהו הרפתקני. האמת שאני לא חושבת שמישהו האמין שאנחנו הולכים לעשות את זה, במיוחד לא לחמש שנים. לי היה ברור שנעשה את זה. בטחתי במערכת היחסים שלנו וידעתי שאלך אחר בני באש ובמים”.

השנה היתה 2005. רובינשטיין היה אז בן 61 ורז בת 59 ושניהם בכושר מצויין. הם ארזו רק את הדברים ההכרחיים בשני תיקי גב לכל אחד. רובינשטיין נשא על עצמו כ-22 קילו על הגב ועוד 10 קילו בתיק. את ארבעת הדרכונים שלהם, ישראלים ואמריקאים, הוא נשא על גופו מטעמי בטיחות.

"כמה אתה באמת צריך על מנת להתקיים?"כתבה רז ביומן המסע שלה אותו שלחה לחברים ובני משפחה בדוא"ל שבועי: "שני זוגות מכנסיים, שתי חולצות יספיקו. סבון קטן אחד המשמש לרחצה, שמפו, כביסה וכלים. כל שקית ניילון נשמרה ונערך בה שימוש חוזר. אתה מבין מהר מאוד כי הדברים החומריים הם פשוט דברים. מה שאתה לוקח אתך למסע שלך אלו המלאי האישי שלך ובמקרה שלנו, היציבות, החינוך והערכים הישראלים-יהודים שלנו. ארזתי תנ"ך זעיר, סידור ועקבתי אחר פרשת השבוע”.

וכך התחיל המסע שנפתח בטורקיה ועבר על פני חמש יבשות ו-35 מדינות באסיה, אירופה, אוסטרליה, דרום אמריקה ואפריקה.כל שנה, שבו בני הזוג ללוס אנג'לס, להולדת נכד חדש, בר מצווה, סידורים שונים, ובכל פעםלא יכלו לחכות לשים עליהם שוב את תיקי הגב ולצאת לדרך, כמו שני משוחררי צבא טריים שהדרך קוראת להם.

הם לא חששו אף פעם לבטחונם, למרות שבריו דה ז'נירו, שני צעירים ניסו לתקוף אותם עם סכינים, אבל רובינשטיין שלף בעצמו סכין והבריח אותם. גילם המבוגר מגיל תרמילאים ממוצע, דווקא עזר להם, הם מאמינים. לאנשים רבים יש יותר כבוד למבוגרים והם לא רואים אותם כמאיימים. שיערם הלבן והחיוך הרחב, פתחו להם דלתות רבות במהלך מסעותיהם, גם במקומות בהם איש לא דיבר אנגלית.

"הרגשנו בטוחים מאוד בעולם הגדול. גם כשהגענו לאקוואדור. אנשים הזהירו אותנו שמסוכן שם, אבל אנחנו לא חששנו. המקום היחידי שהרגשנו בו רע, היה גוואטמלה סיטי. כל חנות ובית היו מבוצרים מאחורי סורג ובריח. כשהגענו לשדה התעופה התכוונו לקחת אוטובוס, אבל נציג משרד התיירות בשדה אמר לנו: אני לא חושב שזה כל כך בטוח. לפעמים שודדים עוצרים את האוטובוס באמצע היום".

רז ורובינשטיין החליטו שלא לחרוג ממנהגם, קנו כרטיס נסיעה לאוטובוס ושרדו כדי לספר. "באופן כללי, אנשים בעולם הם אנשים טובים ואין להם עניין לפגוע בך. ברוב המקומות הפשיעה היא בצורת גניבה, לא רצח. אתה לא נמצא בסכנת חיים”.

העובדה שנסיעתם התקיימה על תקציב מצומצם, תרמה באופן מעניין דווקא לחווייה. הם ישנו באכסניות ומוטלים עם תרמילאים צעירים מרחבי העולם (ביניהם כמובן ישראלים) וקיבלו טיפים חשובים. "כשהגענו לגווטאמלה, פגשנו בחורה צעירה שסיפרה לנו שהיתה בהונדורס ארבעה חודשים. היא המליצה לנו לנסוע למקום בשם ארמינה נואבה, שם ניפגש עם אדם בשם מלכה שיש לו אי עם הסנורקלינג הכי מדהים. החלטנו לנסוע. לקחנו אוטובוס שהביא אותנו לחור קטן ואנו מצויידים בשמו של האדם בלבד: מלכה. שאלנו את הנהג אם הוא מכיר את מלכה והוא הצביע על אישה שחורה שישבה על גזע עץ. ניגשנו אליה ושאלנו: את אשתו של מלכה?".

האישה הנהנה שכן ועד מהרה מצאו עצמם השניים ישובים על סירת מנוע קטנה, בדרך אל האי של מלכה, שם הוא מחלק את זמנו עם אישתו השניה. "שטנו בנהר בתוך סירה שנראת יותר כמו גיגית”, נזכרת רז בחיוך,"שטנו כשמונה קילומטר אל אי קטן וחשבתי לעצמי כל הדרך: איזה חסרי אחריות אנחנו. מי יודע שאנחנו כאן בכלל? מה יקרה אם הסירה תטבע?"

למרבה המזל, הזוג הגיע אל האי בשלום והעביר שם שלושה ימים ולילות קסומים עם סנורקלינג שלא מהעולם הזה. "תמיד חיפשנו את הדברים המיוחדים והאותנטיים לעשות, לא את מקומות התיירות הרגילים אליהם כולם הולכים. Lonely Planetמאוד עזר לנו, תורידי אותי בכל מקום בעולם עם הספר הזה ואני מסתדרת”.

על מנת להגיע לבקר את שבט הקניבאלים לשעבר, הם לקחו מורה דרך בעל אנגלית בסיסית. מורה הדרך הוא אחד מבני השבט לשעבר שעבר ל"עיר הגדולה"ומתפרנס מלקיחת תיירים לביקור בשבט הקאניבלים לשעבר.

במהלך מסעותיהם, הם גילו שגם בלי שפה, ניתן להסתדר היטב בעזרת תנועות ידיים וחיוך ועל הדרך גם גילו על נדיבותם הרבה של אנשים זרים. “בסין לא היתה לנו מפה והלכנו לאיבוד. איכשהו, הצלחנו להסביר לסיני אותו פגשנו בדרך לאן אנחנו צריכים להגיע. הוא החליט להסיע אותנו לשם בעצמו. בדרך עצר בכפר שלו והזמין אותנו לאכול בביתו עם המשפחה. אחר כך, הוא לקח אותנו עד לאוטובוס בעיר הקרובה, כשעה נסיעה משם. ביקשנו לשלם לו, אך הוא סירב בתוקף”.

את ערבי שישי והחגים, הם חגגו במרכזי חב"ד הרבים הנמצאים כמעט בכל חור בעולם. הם תמיד היו החבר’ה המבוגרים מכולם, לא שזה הפריע להם. הצעירים הישראלים, רובם משוחררי צבא טריים, התיידדו איתם ולא אחת יצאו אתם ביחד לטרקים. לפעמים אחרי ארוחות שבת, הם היו יושבים במעגל ומספרים חוויות מנסיעותיהם ובני הזוג היו עשירים בסיפורים. "היינו תמיד עם כל הצעירים, כולם ילדים אחרי צבא. הם אמרו לנו: בואו, תדברו עם ההורים שלנו, אולי תשכנעו אותם גם לנסוע. אנשים בגילנו, הולכים תמיד למלונות מסודרים עם לובי יפה, אבל שם אתה לא יכול להיפגש עם החבר’האותם פגשנו ולקבל מהם את המידע הכי טוב".

בפרו הם פגשו איש ג'ונגל שלקח אותם ללב האמזון, שם ישנו בערסלים שניתלו בין העצים ואכלו מה שדגו וקטפו. בסרי לנקה, הם השתתפו במסע להר קדוש שהובילו אליו 8,000 מדרגות, בבאלי, הם השתתפו בשתי חתונות ולוויה, מה שהוביל אותם להאריך את שהותם. "הבחנתי באנשים עומדים ומקשטים בית ומכינים שולחנות. הם ראו אותי מתבוננת והזמינו אותנו מיד לחתונה. היינו צריכים להגיע בלבוש מסורתי, אז הלכנו לבעל הבית שבביתו התגוררנו והוא הביא לנו שני סטים של בגדים אותנטיים ולימד אותנו איך ללבוש אותם”.

"בזמן ביקורנו בהודו, אמרו לנו שאנו חייבים להגיע למדבר רג'יסטן ושזהו מקום מאוד יפה. לקחנו אוטובוס והגענו למדבר שם ראינו גמלים רבים ושום דבר מיוחד. לא הבנו למה הגענו לשם בכלל, אבל אז נכנסנו למשרד התיירות וסיפרו לנו שיש שם פסטיבל. הלכנו למספר פסטיבלים וזה היה מדהים. נערכו שם תחרויות של גמלים, אמנים גילחו את הגמלים ויצרו כך כל מיני צורות יפות על עורם שנראו כמו קעקועים. היו תחרויות של גברים עם שפמים ארוכים ותחרויות של: מי חובש את התרבוש הכי מהר. ברג'יסן יש גם ארמונות עתיקים ומאוד יפים”.

מאז שבו מטיולם בשנת 2010, רז אומרת שהחלק הטוב ביותר בחזרה הביתה, הוא היכולת לבלות שוב עם הילדים והנכדים המבקרים תדיר בביתם. השיבה לארה"ב, מקץ מסע כל כך ארוך, הביאה להם תובנות חדשות. רז: "מה שהיה קשה לנו כשחזרנו, הוא אורח החיים הבזבזני שמסביב. אני רואה אנשים קונים בתים גדולים ודברי אמנות יקרים ואנו חושבים, בשביל מה הם צריכים את זה. אני לא רוצה לבקר אותם, כי מה שחשוב עבורי לא בהכרח חשוב עבור מישהו אחר, אבל כשאתה Downsize את החיים שלך, יש לך הרבה יותר מקום עבור העולם הפנימי שלך".

רובינשטיין מוסיף: "אני לא חושב שהטיול שינה אותנו, תמיד היינו מינימליסטים ומסתפקים במועט, אבל הוא נתן לנו הערכה גדולה יותר למה שיש לנו”.

רז: "כשאתה מבלה בחברת אנשים שאין להם כלום, סדר העדיפויות שלך משתנה. אנו יכולים להאכיל הרבה מאוד כפרים עם כמה שהחברה שלנו זורקת לפח. זה היה השוק הגדול ביותר שלנו עם שובנו הביתה, ההבנה, עד כמה החברה שלנו מבזבזת לריק".

מאז שבו לביתם בסנטה מוניקה, רובינשטיין, שהוא איש מלאכה טוב, בנה את הריהוט בסלון. על הקירות תלויות תמונות ממסעותיהם. פה הם עם שבט עירום בפפואה ושם הם על רקע הר לבה רותח. הם שומרים על אורח חיים צנוע, בלי טלוויזיה, בלי ארוחות במסעדות. רז מתנדבת כמורה ליוגה וטאי צ'י במרכזי פנסיונרים בסנטה מוניקה -עבודה עליה קיבלה אות הוקרה מראש העירייה- ומלמדת עברית אחר הצהריים. בסופי השבוע היא משתתפת בתפילות בבית הכנסת משכן תפילה ועוזרת להכין את ארוחות הצהריים לקהילה בבית הכנסת.

כשאני שואלת אם הם מוכנים לקראת ההרפתקה הבאה שלהם, רובינשטיין נראה מוכן לצאת כבר עכשיו ואילו רז שנהנת מרוטינת החיים הקבועה שלה עכשיו, קצת מהססת: "אם נצא שוב למסע, זה יהיה כנראה כאן בארה"ב. נקנה RV וניסע מחוף לחוף. אחרי שטיילנו בכל העולם, ארה"ב היא המקום היפה ביותר בעולם ויש הרבה מאוד מה לראות כאן”.