כולנו הולדן קולפילד

הרוצח של ג'ון לנון, הפסיכי שניסה לירות ברונלד רייגן והמנוול שארב לג'ודי פוסטר, כולם כאחד הישירו בסופו של דבר מבט לעבר חבר המושבעים ואמרו, בלי לעפעף, ש"התפסן בשדה השיפון", ספרו של ג'יי. די סאלינג'ר, הוא שהשפיע על תפיסת עולמם והובילם לעשות את המעשה שעשו. שעות ספורות לפני מותו, הגיש רוצחו של לנון לגיבורו את הספר הזה, בכריכה רכה, כדי שיחתום עליו.
לא צריך איפוא לצקצק בלשון כששומעים שהספר עומד בראש רשימת המוחרמים על ידי ועדי הורים בספריות של בתי ספר בארצות-הברית. חמישים שנה חלפו מאז יצא לאור, ואמריקה לא יודעת כיצד לעכל את הספר הנפלא הזה. כלומר, אמריקה הצעירה יודעת. הוא עדיין ספר פולחן לבני עשרה ולכאלה שמוכנים להתבונן בעולמם המסוכסך באמפתיה. אבל תרבות שמוכנה להשתמש בספרים כטיעונים מקלים לעונש תהיה מוכנה גם להסירם ממדפיה - ולהתעלם בחן מכל העולם שסביב הספר ותרומתו הנכבדה של העולם לגידולם של רוצחים.

אז לאן נעלם סאלינג'ר?

כמעט שאי אפשר לדבר על סלינג'ר מבלי להזכיר את היעלמותו מן החיים הציבוריים. יש ברחבי ארצות הברית יותר אנשים שמוכנים להישבע שראו את אלביס מאשר כאלה שזכו להיתקל, בשלושים השנים האחרונות, בג'רום דיוויד סאלינג'ר, מחברם של "התפסן בשדה השיפון", "לאסמי באהבה ובסיאוב" ועוד כמה סיפורים קצרים, ספק-נובלות, שההדהוד התרבותי שלהם הולך ונמשך כמעט חמישים שנה לאחר כתיבתם. סלינג'ר רוצה להתבודד. זכותו. המוני מעריציו חושבים אחרת, ויש תעשיה קטנה של ביוגרפיות ומונוגרפיות ללא אישור המחבר. מספרם של המאמרים העוסקים בשאלה "איפה סלינג'ר ולמה לא רואים אותו", עולה פי מאות מונים על מספר הסיפורים שכתב. בינואר 2001 חגגו לו יומולדת 82, אבל בעיני מעריציו המתוסכלים יהיה צעיר לנצח. וכל זה, לטעמי, לא רלוונטי כלל להולדן קולפילד, גיבורו מכמיר הלב של "התפסן בשדה השיפון".
בסך הכל מדובר בנובלה של אין-אונים וחוסר מוצא. למרות שהולדן קולפילד הוא ילד שיש לו הכל – גם הורים עשירים וגם פנימיה יוקרתית וגם הזדמנות להגשים את החלום הכל-אמריקאי של סביבתו – בגיל 17 הוא מוצא שהמוסדות החולשים על עולמו הם מזויפים, ריקים מתוכן, חסרי משמעות אמיתית בחייו. מה יעשה? לאן יברח? למרות שהסיפור הוא כרונולוגיה של בריחה, זה ממש לא חשוב: הרי אין מקום בעולם שבו הולדן יכול באמת להרגיש כמו בבית, בגילו ובהתחשב ברגישותו המופלגת למה שבעיניו מתפרש כצביעות. כך שבסוף הספר, כשהולדן נכנע ללחצי עולם המבוגרים ומסכים מראש לתיוג כמי שיש לו בעיה הדורשת התערבות פסיכיאטרית, בעצם כלום לא קרה. רק מסע נהדר אל לב הפחדים והתשוקות של גיבור נדיר כל כך בספרות האמריקנית: ילד-נער.

מתאים לכיס הג'ינס

הולדן קולפילד הוא האוונגארד של דור ילדי הפרחים. כדי לקרוא אותו נכון, יש לקרוא את אמריקה שאחרי מלחמת העולם השניה. מצד אחד מעצמה עולמית, מצד שני אומה מבוהלת שזה עתה המציאה את האיום הקומוניסטי ואת המלחמה הקרה. את האימה מטביעים בטירוף צרכני ובשרשור של ערכים אופטימיים חסרי מהות אמיתית, המגיעים מן הקופסה החדשה הקרויה טלוויזיה.
והנוער, לאן פניו? הנוער של סוף שנות הארבעים וראשית שנות החמישים נתפס כמין פלסטלינה שיש לעצבה בדמותם ההירואית של גיבורי מלחמת העולם השניה, אבל המלחמה כבר נגמרה. רק הרטוריקה שסביבה נותרה, והיא הפכה דור שלם לדור המנוכר הראשון בהיסטוריה של ארצות הברית. אם תרצו, דור מזוין, אבל מי שהיה צעיר אז והעז לומר דברים כאלה, נשלח אחר כבוד לרחוץ את הפה בסבון.
כמה שנים אחרי הולדן, כבר היה להם רוקנרול שהבעית את המבוגרים, זמרים שנענעו באגן ללא בושה וגרמו התקפי אפופלקסיה למחנכים, כוהני דת וספרניות חסודות. בסוף שנות החמישים כבר היו לבני ה- 16 גיבורי תרבות משלהם והתחלה של תרבות צריכה חדשה, שעד מהרה המציאה את האייקונים שלה וסייעה להם לעבור את השנים עד לגילוי המריחואנה והפיס-אנד-לאב.
הולדן קולפילד נותר איתם, מהדורה אחרי מהדורה, ספר קטן בכריכה רכה שאפשר לתחוב אפילו לכיס האחורי של הג'ינס. הוא היה עבורם פשוט מין הרחבה של ה"אני" הקולקטיבי, ערב המרידה הגדולה בהורים ובערכיהם. הולדן הגשים את חלום הבריחה שלהם. הולדן דיבר מילים גסות ולא הלך לכנסיה וידע, כמו שהם ידעו מבלי שהיו להם המלים הנכונות לומר זאת, שעולמם של המבוגרים הוא זיוף אחד גדול.

עדיף באנגלית

הולדן הוא מייסדה של תרבות-הנגד, של ה"אלטרנטיבי", של המחאה הלא ממוקדת נגד הממסד באשר הוא ממסד. והולדן חי ופעל בשנים שבהן היתה תרבות ההמונים מלאה בדיונים מלומדים על המוזיקה החדשה שמשחיתה את המידות הטובות של הנוער: ההישג החברתי העצום של סלינג'ר הוא, ש"התפסן בשדה השיפון" הפך את הקטגוריה האמורפית הזאת, "נוער", ממושא עקיף לנושא.
עד שסלינג'ר הגיע לזירה הספרותית האמריקנית, קשה היה מאוד למצוא בה גיבורים שיישארו לנצח בני 17. בחלום האמריקני, הנעורים היו מין מכשול שיש להתמודד עמו במהירות בדרך לחיים האמיתיים. בני 17 יכלו לקרוא סיפורי ילדים, הרפתקאות חביבות לנוער, סיפורי אימה, קומיקס ומדע בדיוני קלאסי של שנות הארבעים, אבל גם שם הם לא מצאו את עצמם כנושא. לסופרמן לא היה משבר גיל התבגרות, לפלאש גורדון לא היו הורים מציקים, וג'יימס דין טרם הומצא.
כך ש"התפסן בשדה השיפון" הוא ספר חלוצי, גם בתפיסת עולמו וגם בלשונו, שלא ביקשה להתחנף לאף אחד אלא לתרגם את מה שנעשה במוחו של נער צעיר לאותיות מודפסות, מבלי שהתכנים או הקולות יתרככו בשעת התרגום.
סלינג'ר היה מראשוני היוצרים האמריקניים שהושפעו מן המדיום המתהווה והולך, הטלוויזיה – ולכן הלשון שלו חפה ממחוייבות "ספרותית". היא לא גבוהה ולא מנוכרת, וההישג העצום השני של הספר הוא התחושה, שהוידוי המתמשך של הולדן בסיפור הבריחה שלו מיועד לי, לך, לכל מי שקורא, באופן אישי ואינטימי.
עדיף לקרוא אותו באנגלית, אם אפשר. התרגום העברי התיישן מעט. צריך לקרוא אותו, בעיני, כציון דרך בהתבגרות של כולנו, כי כולנו היינו פעם הולדן קולפילדים אבודים, אפילו אם היינו בנות, אפילו אם אין לנו מושג מה עושה תפסן ואיך נראה שדה שיפון.