אני טס לישראל.

הידיעה שאני מגיע פשטה וכמובן הביאה מבול של דרישות בסגנון: "תעשה טובה, יש את הצלליות המיוחדות האלו שאפשר להשיג רק אצלכם, אבל באמת רק אם אתה בדרך וזה לא טרחה מיוחדת, אני אשלם לך ברגע שתגיע", נו אפשר להגיד לא? אז הנה אני עושה את דרכי למייסיס.

הגעתי לדוכן הקוסמטיקה והמוכרת הנחמדה מיד ניסתה לסייע לי למצוא את המוצר שביקשתי. כמובן שהיא ניסתה למכור לי את כרטיס האשראי של החנות תמורת הנחה ובעודנו ממתינים לאישור החליטה להיות חביבה אף יותר ולבדוק למי המוצר. סיפרתי לה שאני נוסע לישראל והיא פתחה עיניים גדולות ואמרה "אבל זה נורא רחוק, זה המון שעות טיסה, לא?", לא ממש נורא, אמרתי,10-12 שעות.

"נראה לי המון זמן לטוס במטוס 12 שעות. המשמרת שלי כאן זה 8 שעות ואני מרגישה שאני מתה בכל יום. לזה להוסיף עוד 4? מוגזם!! אבל שתהיה לך טיסה נעימה”.

בינתיים האישור המיוחל הגיע, היא חייכה ומסרה לי את המוצר והוסיפה שהיא מקווה שלא אסבול בטיסה. חייכתי והלכתי לדרכי.אם הייתה יודעת שעבורי הטיסה תמיד קצרה, כי אני אף פעם לא מספיק לראות את כל הסרטים. אני תמיד אוהב לראות את שוברי הקופות קודם ושמחתי לראות שהסרט The Martianנמצא שם.

עלילת הסרט בקצרה מספרת את סיפורה של משלחת מדענים הנמצאת על כוכב מאדים. בעודם עסוקים בעבודה שגרתית על הכוכב, סופת חול בעוצמה אדירה מגיעה למקום והם נאלצים להתפנות מהכוכב במהירות. הסופה מעיפה את אחד האסטרונאוטים הרחק משאר החברים בקבוצה, התנאים לא מאפשרים לחזור ולהציל את המדען החסר, שאר החברים מחלצים את עצמם מהמקום בידיעה שחברם נהרג.

הגורל רצה אחרת והחוקר שנשאר מאחור רק נפצע ומסוגל לרפא את עצמו. הוא חוזר לבסיס שבו הוא שהה עם הצוות ומתחיל לחשוב מה עושים? הוא מזהה שאין לו תקשורת עם העולם החיצוני, הוא פצוע והוא לא יודע מה עומד לקרות.

ברגע הראשון הוא אומר לעצמו אני הולך למות, אין לי מספיק אוכל מים וחמצן להישאר במקום הזה כי עד שיבואו להציל אותי אם בכלל הכול כבר יגמר ואני אמות מרעב.

באורח פתאומי הוא מקבל החלטה אחרת ומחליט לשים הכל בפרופורציה מתאימה, ומגלה שיש לו את האוכל שלו וגם של המדענים האחרים שחילצו את עצמם זה כבר מאפשר לו פי 6 ארך זמן. הוא מצליח בתושייה רבה לנצל את המשאבים שקיימים במקום ובוחר לחיות ולהתמודד עם כל האתגרים, ומצליח להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי. הסוף, כמו בסרטים הווליוודיים, כמובן טוב.

אני מספר לכם את זה כי, הגיבור היה יכול בקלות להיכנס למקום הקורבני של ברחו לי, השאירו אותי למות במקום הזה, אין לי אוכל, אין לי אוויר,, אין לי תקשורת וטוב מותי מחיי.

ההחלטה להסתכל על המציאות בפרופורציה נכונה ולבחור להתרכז במחויבות שלו לפתור את העניין, ולא משנה במה זה כרוך, הן ההבדל בין חיים למוות. באותו מאמץ בדיוק היה הגיבור שלנו יכול לשקוע בעולם הרגשות ולא לצאת בחיים מתוך האתגר הזה.

מיד נזכרתי במוכרת הנחמדה שפגשתי אתמול וחשבתי לעצמי מה היה קורה לה אם היא הייתה נקלעת למקום שבו הגיבור בסרט נתקע? הנסיעה למאדים אורכת בין חצי שנה לשנה לכל כיוון. בעולם שלה טיסה של 12 שעות היא ארוכה. עולה בדעתכם מה קורה למישהו שפתאום צריך להתמודד עם הערכה שונה מאוד של זמן? אם שעות זה ארוך, אז מה זה ימים, חודשים או שנים?

זה מושג שקשה לתפוס ועשוי להכניס את האדם למצב של קיפאון ושיתוק. רק המחשבה על הגודל הסיבוך והעבודה שכרוכה בזה עשויה להביא אותו לבחירה של "לא לעשות, כי ממילא זה לא יצליח, זה גדול עלי”.

לכן, היכולת לעצור ולבחור לשים את הדברים בפרופורציה, כל כך חשובה ועשויה לקבוע את הגורל של הגיבור.אחרי עוד שני סרטים שמעתי את הטייס אומר "נוסעים יקרים, אנו מתחילים בתהליך הנחיתה נא להדק חגורות”.

איזה טיסה קצרה, חשבתי לעצמי.

שלמות זה מבחירה.

ניסים שדהM.A מטעם אוניברסיטת תל אביב, בעל ניסיון בתחום הניהולי בסקטור הפרטי והציבורי.

917-225 8549