"אבי הרינגטון": "בישראל צריך להיות יצירתי"

השם ראלף סיימון אולי לא אומר הרבה לרבים מאיתנו, אבל בזכותו אנחנו לא שומעים רק צלילים מעצבנים כשמתקשרים אלינו לטלפון הנייד, אלא מנגינות ושירים וכל אחד מאיתנו יכול לבחור את המנגינה האהובה עליו. לכן הוא זכה לכינוי "האבא של הרינגטון".

סיימון, שביקר לא מעט בישראל - השתתף בשבוע שעבר בפסטיבל pioneers באוסטריה שבו הציגו 500 סטארט-אפים מרחבי העולם את החידושים שלהם. בראיון ל-ynet הוא מרעיף מחמאות על עובדי חברות הטכנולוגיה בישראל. "יש לאנשים שייכל", הוא אומר ועובר מעט לאידיש: "הם צריכים להשתמש במוח היהודי". הוא מוסיף שהישראלים חושבים אחרת: "הנקודה היא שבהשוואה לשאר העולם, כשאתה חי בשכונה מסוימת כמו ישראל, אתה צריך להיות בעלי תושייה ולחשוב מחוץ לקופסה". במהלך הראיון הזכיר סיימון, מייסד פורום הבידור הנייד MEF, את יוני בלוך: "הוא מאוד חכם, אני מאוד אוהב אותו. הוא מבריק".

ראלף סיימון(צילום: ירון דרוקמן)

אבל לא רק לבלוך הוא מחלק שבחים: "הדבר הכי מבריק בישראל הוא שאם יש לכם תלמידים שבולטים במתמטיקה או מדעים בתיכונים - הם מקבלים הזדמנות לפתח את הידע שלהם בצורה שלא ראיתי בשום מדינה אחרת בעולם, מלבד פינלנד שיודעים לזהות מוחות צעירים ומבריקים ולתת להם את התמריץ שיפתח את היכולות שלהם. מה שאני רוצה לראות בישראל זה את הפיתוח של אותו הדבר - רק להוסיף לכך את steam - – science, technology, engineering arts and mathematics".

לסיימון, שמספר שגם קרובי משפחתו בישראל נמצאים בתעשיית ההיי-טק, יש גם קצת ביקורת עלינו: "הצד האמנותי צריך להתפתח יותר בישראל - הוא כבר מפותח בלונדון, ברלין, לוס אנג'לס ועמק הסיליקון".

איך שיר נולד בטלפון הנייד?

על היוזמה שמנגינה תתנגן במקום צליל מעצבן כשמתקשרים אלינו, סיפר סיימון, שהוזמן לנוקיה לפגישה בנושא, כיוון שידע לזהות את הטרנדים החמים: "היינו סטארט-אפ בתחילת דרכו, ולא היה לנו כסף, אכלנו מצות בלי מים. עמדתי מחוץ למלון בפינלנד וחיכיתי למונית בדרך לפגישה עם נוקיה. שמתי לב לבחור מקומי צעיר וכשהנייד שלו צלצל, הצלצול נשמע מאוד מסורבל - מוזיקה ממוחשבת שבורה ואז עלה לי רעיון בראש. שמעתי את המחשבה ממש נוחתת בראש וחשבתי לעצמי 'אם נשיג זכויות מחברות התקליטים, כשיש לנו את הטכנולוגיה של הסטארט-אפ מסנטה מוניקה - אולי נוכל להתחיל לתת את השירות הזה'".

אבל, לדברי סיימון, אף אחד בחברות התקליטים בארצות-הברית לא הסכים לתת זכויות לשימוש במנגינות. "אפילו תבעו אותנו כי ניסינו לעשות זאת", הוא מספר.. "בסופו של דבר אישה צעירה יהודייה שניהלה את הזכויות של הביטלס, בראיין אדמס ועוד - אמרה 'אתה יודע מה, אני חושבת שזה רעיון מעולה לניצול נכון של מוזיקה ודבר חדש לגמרי. אני אתן לך את הרישיון'. עכשיו יכולתי ללכת לכל אותן הוצאות תקליטים ולהגיד 'הנה תראו, זאת דרך ממש טובה לעשות עוד כסף'. הם ענו 'לא לא לא, נאפסטר, פיראטיות'".