"דרים טים 92'": ילדים של אלוהים
עשרה משחקני ה-NBA הגדולים בהיסטוריה, כל אחד אגדה בפני עצמו, התקבצו לנבחרת אחת והעניקו לעולם את הגרסה האלוהית, המושלמת והמופלאה ביותר של קבוצת ספורט עלי אדמות
מדינה: ארה"ב
ענף: כדורסל
הישגים באולימפיאדה: ברצלונה 1992 - מדליית זהב
יש כמה רגעים מכוננים בהיסטוריה. יש את המדע לפני ואחרי תורת היחסות של אלברט איינשטיין, את האדם לפני ואחרי הנחיתה על הירח, ואת הכדורסל - או שמא נאמר ספורט בכלל - לפני ואחרי הדרים-טים של 1992. רגע נדיר אחד, זיקוק על-טבעי שמתנקז לנקודת זמן שבה מעט אחרי פריצת הטלוויזיה לחיינו, אבל לפני השתלטות האינטרנט, חזינו במאורע שלא קרה עוד - קבוצת ספורט מושלמת, מלמעלה ועד למטה.
אפשר לדבר על הפרש ממוצע של 45.8 נקודות בשלב הבתים, רמיסת נבחרת כמו קרואטיה של טוני קוקוץ', דינו ראדג'ה ודראזן פטרוביץ' במשחק הגמר, או על הטיים-אאוטים שהפכו זמן מצוין לשחקנים היריבים לגשת לספסל האמריקני ולבקש: "סליחה, מג'יק, אפשר שניה להצטלם איתך?".
או שאפשר פשוט לוותר על הסופרלטיבים ולהקריא בפניכם את השמות: מייקל ג'ורדן, מג'יק ג'ונסון, לארי בירד, צ'ארלס בארקלי, כריס מאלין, ג'ון סטוקטון, קרל מאלון, קלייד דרקסלר, סקוטי פיפן, פטריק יואינג, דייויד רובינסון וכריסטיאן לייטנר.
ואם אתם מעוניינים בתרגום, אז בבקשה: שחקן הכדורסל הגדול ביותר בכל הזמנים בשיא הקריירה שלו, שחקן הלייקרס הגדול בכל הזמנים (יסלחו לי קארים, בראיינט ושאקיל), השחקן הכי חכם אי פעם וסמל הסלטיקס, שניים מהפאוור-פורוורדים הטובים אי פעם, הרכז הכי טהור שדרך על מגרש כדורסל, יד ימינו של אלוהים, היריב הכי עיקש של אלוהים, שניים מהסנטרים האימתניים בשנות ה-90 ושחקן המכללות הטוב ביותר של אותה תקופה. חוץ מלייטנר ומאלין, כל חברי הקבוצה הזאת נבחרו לרשימת 50 שחקני ה-NBA הגדולים בכל הזמנים ומאכלסים 20 אחוז ממנה.
הקרקס המהמם הזה הגיע לאירופה, לעולם הישן, והראה לנו בזמן אמת, ועוד בשעות הערב הנוחות ולא לפנות בוקר, את פלאי העולם החדש. את הכדורסל כפי שלא חשבנו שאפשר לשחק אותו. היינו כחולמים, אבל איש לא צבט אותנו שנתעורר.
