ההשראה מאלי ויזל
שורד, מורה, חתן פרס נובל, איש ספר ומצפן מוסרי. אבל יותר מהכול, הוא היה מענטש. מורשתו - להיאבק באדישות אל מול הרוע - משמשת השראה לי ולכולם
לפני 30 שנה נסעתי לאושוויץ עם אלי ויזל. הייתי בעבר במחנה – ראשיתי את גדר התיל, את הצריפים, את מגדלי השמירה. עמדתי בתאי הגזים, שם דור שלם של ילדים יהודים הושמדו בידי כוחות הרשע. אבל לחוות את אושוויץ דרך עיניו של אלי, דרך עיניו של אדם שלימד את העולם על זוועות השואה, שינה הכול עבורי. זה שינה את דרך המחשבה שלי, והצית בתוכי להבה שבוערת עד היום.
לכן אלי הצהיר והתחייב: לעולם לא יהיה אדיש לסבל. דרך כתיבתו, האקטיביזם שלו, ודרך הכוח המוחלט של קולו המוסרי, הוא מיקד את האנרגיות הרבות שלו להילחם באי-צדק וברשע.
אלי גרס פעם שלניצולי השואה "יש הזכות לוותר על האנושיות". אבל הוא סירב לוותר. כשהצטרפתי אליו באושוויץ, מצאתי אדם שאינו מלא בשנאה, כי אם בעצב ובנחישות. עצב על כל אלו שאבדו, ונחישות לכבד את זכרם בפעולה ובהשפעה.
דיברתי על משמעות השואה, והוא אמר משהו שלעולם לא אשכח: "ההיפך מאהבה אינו שנאה. זו אדישות". אדישות היא שגרמה לעולם לשבת בחיבוק ידיים בזמן שהאנטישמיות בגרמניה גאתה. אדישות אפשרה את השואה.
ויזל מקבל את מדליית ליגיון הכבוד מנשיא צרפת מיטראן ב-1984(צילום: AFP)
לצד נשיא ארה"ב אובמה וקנצלרית גרמניה מרקל במחנה בוכנוולד(צילום: AFP)
הוא סייע למקד את תשומת לב העולם למצוקת העמים הנרדפים ברואנדה וביוגוסלביה לשעבר. ספרו "יהודי הדממה" – אחד מיותר מ-60 ספרים, הן סיפורת והן ספרי עיון – העלה את המודעות לסבלם של יהודי ברית המועצות תחת הדיכוי הסובייטי. יחד עם רעייתו האהובה מריון, גם היא ניצולת שואה, הוא ייסד את "קרן אלי ויזל למען האנושיות". הוא עזר לייסד את המוזיאון האמריקני לזכר השואה בוושינגטון, ובכך איחד את קהילת הניצולים לבניית המוסד הנצחי הזה.
הוא היה מורה. הוא לא לימד אותנו רק על הרשע מאושוויץ, אלא גם על יהדות, על הסיבה לציונות, ועל מדינת ישראל – מדינה שאותה העריץ ואהב. ואף שבילה את שנות בגרותו באמריקה, אלי היה בבית בכל מקום – בעולם הישן ובעולם החדש, ביידיש, הונגרית, צרפתית, אנגלית ועברית. הוא חש בנוח בקרבת מנהיגי תבל, ולצד נשיאים רבים מארה"ב ומדינאים מכל העולם שביקשו בעצתו.
והוא היה כותב בעל כישרון יוצא דופן. הוא כתב פרוזה – רבת-חן ועם זאת מרתקת, פשוטה ועם זאת עוצמתית – שהעירה את העולם אל מול סכנות האדישות. הוא השתמש בעט רב העוצמה לשם השראה של דורות שלמים – השראה ליהודים וללא-יהודים להילחם בשנאה ובצרות האופקים, בכל מקום שבו ירימו ראש.
אני אחד מהאנשים שבהם עורר השראה. בגלל אלי, בגלל מה שלמדתי באותו היום לצדו באושוויץ לפני שלושה עשורים, החלטתי להשמיע קול בכל פעם שאתקל באי-צדק. הדוגמה האישית של אלי הובילה אותי למעורבות בקונגרס היהודי העולמי, הארגון שכיום יש לי הכבוד להנהיגו.
הוא העניק לי אומץ לדבר בשם העולם היהודי. הוא המריץ אותי להיאבק למען ישראל, העם שלה, זכויותיה, ביטחונה. כל מה שאני עושה היום נובע מהדוגמה שאלי הציב עבורי, ועבור העולם כולו.
אלי אולי עזב אותנו, אולם זיכרונו ממשיך לחיות. כפי שניסח זאת ברהיטות בנו אלישע בהלוויה, אני עדיין מרגיש בנוכחותו בתוך לבי. אנו עדיין שומעים את קולו העדין, אומר את מה שהיה אומר לכל מי שמוכן לשמוע: שלאנשים בעלי מצפון יש מחויבות מוסרית להשמיע קול, להישמע, ולהילחם בצרות האופקים.
אלי ויזל היה שורד, מורה, חתן פרס נובל, איש ספר והמצפן המוסרי של העולם. אבל יותר מהכול, הוא היה מענטש. תהי מורשתו וחוכמתו כלהבה נצחית שתוביל אותנו.
השגריר רונלד ס. לאודר הוא נשיא הקונגרס היהודי העולמי
לפנייה לכתב/ת 
אלי ויזל
צילום: רויטרס
רונלד לאודר
צילום: רויטרס
מומלצים
