החל משנות השישים יצרו אמנים את יצירות הווידאו ארט הראשונות, כשאז השתמשובמדיום החדשני כאמצעי ביקורתי כלפי הקולנוע והטלוויזיה הממוסדת. שולייתו של המדיום ובייחוד חוסר המסחריות שלו, סימל את תפישתם האמנותית האוונגרדית של האמנים. השנים עברו והמדיום שינה את פניו. במקביל, אמנות הוידאו ארט התפתחה ועדיין מנסה לתפוס את מקומה בקרב הציבור הרחב יותר.

"בישראל מצפים ממך, אם בחרת באמנות הזו, שתהיה בה אמירה פוליטית", מספרת סיון דיין, אמנית ישראלית שבשנתיים האחרונות לומדת ויוצרת בניו יורק, כשהיא מתמקדת בוידאו ארט. "הייתה תחושה שאם אני לא עושה אמנות פוליטית היא כנראה לא חשובה מספיק".

דיין, 29, גדלה בהרצליה. "בבית לא היה עניין גדול מדי באמנות, אבל זה משהו שתמיד היה בי. אהבתי לצייר ולרשום ובתיכון הייתי במגמת אמנות. אף פעם לא חשבתי שאקח את זה למקום מקצועי וככל שהתבגרתי, הבנתי שזה מה שאני הכי רוצה לעשות".

אחרי ששירתה בצבא כגרפיקאית ביחידת ההסרטה, עברה ללימודי אמנות בשנקר. "לא חשבתי לאן אני יכולה להתקדם עם זה ולא היו לי תכניות קדימה. אני חושבת על העכשיו. מה אני רוצה, והיה לי ברור שזה מה שאני רוצה לעשות. מהרגע שהתחלתי ללמוד", היא מתארת, "כל עולם התוכן שלי קיבל תפנית. כל החיים הפכו תרבותיים יותר ומעניינים יותר. אמנות לא הייתה רק העיסוק אלא דרך חיים".

סיון מספרת שבתקופת הלימודים עסקה במגוון חומרים וסגנונות אמנותיים ויותר מהכל למדה לסמוך על האינטואיציה שלה. "הבנתי שבאמנות לפעמים לא צריך להסביר".

איך הגעת לניו יורק?

"זה לא היה החלום שלי. ישבתי עם חברה בבית קפה שסיפרה לי שהיא נוסעת לניו יורק ואמרה שתפור עלי. היום אני מבינה את זה. אני מרגישה כמה פתיחות יש בניו יורק שאין בישראל. בארץ לא הרגשתי נוח להוציא את האמנות שלי החוצה. יש כאלו שלא הבינו מה אני עושה או איך אני עושה מזה כסף ולא הבינו שאני צריכה לעשות את זה כי אני צריכה. הרגשתי שזה דוחק אותי לפינה. הייתה תחושה שזה לא עשייה לגיטימית עם אמירות כמו 'למה את לא עושה את זה כתחביב'. הרגשתי שאני צריכה להילחם על המקום שלי. זו הייתה התחושה".

סיון דיין. צילום: tom marshak

בשנתיים האחרונות עובדת סיון על המאסטר שלה בסקול אוף ויזואל ארט, אחרי שקיבלה מלגת לימודים. "פתאום התחלתי לחקור נושאים שבכלל לא ידעתי שנמצאים באמנות שלי, בי, עד שהייתי רחוקה מהסביבה שלי. פתאום אני לבד במקום כמו ניו יורק, בלי שיפוטיות או תחושה שצריכה לרצות מישהו אחר. כאן אני חופשיה לחקור את כל הנושאים שבישראל קשה. הבנתי שאני חוקרת פנימה ועמוק על מה שמעניין אותי".

בשבועות הקרובים, בתערוכה מיוחדת שתפתח בבית הספר לקהל הרחב, תחשוף סיון את פרויקט הוידאו ארט המסקרן שלה. "תקופה ארוכה אני עובדת עם סייפטי גלאס, זכוכית שמשומשת בדרך כלל במכונית. מה שמיוחד בה זה שהיא למעשה שתי זכוכויות מודבקות זו לזו".

למה בחרת דווקא בה ליצירת אמנות?

"התחלתי לעבוד עם מטול שקפים ושמתי לב שאני מצליחה דרכו, עם האור להבחין בדברים שאי אפשר לראות בעין. ראיתי שהזכוכית הזו מלאה בפגמים שאפשר לגלות רק עם האור. אפילו אבק או סדקים. עניין אותי מערכת היחסים בין האור לבין דברים שאי אפשר לראות והתחלתי לחקור חומריים שקופים. נסיתי לשים מים או שקיות נליון וכל דבר שקוף שיכולתי לחשוב עליו. וככה הגעתי לזכוכית הזו שאהבתי את החיבור הזוגי שלה, מערכת יחסית רומנטית בין שתי זכוכיות שלמשל כשמקבלות מכה הן נסדקות ביחד אבל לא נשברות. זה הוביל אותי למערכות יחסים, או יותר נכון ליחסים בין שני חומרים וזו מטאפורה ליחסים שלי עם עצמי או בין אחד לשני".

מתוך עבודתה, Edge of tranparency. צילום:casey mathewson

איך התובנה התפתחה ליצירת וידאו ארט שתוצג בתערוכה?

"בשנה האחרונה נכנסתי לזה לעומק. התחלתי לעשות הקרנות של וידאו על הזכוכיות. בוידאו אני מצלמת את עצמי עושה פעולות כמו לשבור את הזכוכית ואת זה אני מקרינה על הזכוכית השבורה להראות איך אני מחבלת ביחסים, לקחת את זה למצבים של התעללות אולי ואקט גברי של לקחת פטיש ולשבור זכוכית משהו מצואיסטי אז יש משהו בין גבריות ונשיות".

לפרויקט בחרה לקרוא 'אני רוצה להיות שקופה'. "יש כאן רצון להיות שקופה אבל השקיפות בעיני חושפת פגמים ובעיות. בתוך התהליך אני מבינה שלא תמיד אני רוצה להיות שקופה לפעמים אני רוצה להגן על עצמי. בזכוכית השבורה", מחדדת סיון, "יש משהו מאוד גמיש ושברירי שפוצע בקלות, חד וכל הפעולות האלו מוציאות את החומר מהמסגרת הרגילה. אני רואה שדווקא השבירות הזו מחזקת אותו. בעבודות זה בא לידי ביטוי כשהפסלים שיצרתי מצליחים להחזיק את עצמם. אני מצליחה לקמט אותם למצבים שהחומר מחזיק את עצמו, מה שהופך את מערכת היחסים לחזקה יותר על זה אני מקרינה את הוידאו ונוצר עניין של ריפלקשן גם על הרצפה וזה משכפל את הדמות ומתאר את האלטר אגו".

באחד ממיצגי הוידאו ארט עם הזכוכית מזמינה סיון את פוקדי התערוכה לקחת חלק באמנות שלה ולדרוך על הזכוכית עצמה. "העבודה הספציפית הזו מזמינה את הצופה לקחת חלק ולשבור את הזכוכית כשעל ידי הליכה עליה הוא סודק את הזכוכית. אני חושבת שאפשר להבין אותה טוב יותר ככה. יש השפעה על הסאונד והשבירה של הזכוכית מורגשת בגוף. הכל מאוד מוחשי ומחדד מודעות גדולה לגוף. הוידאו שמוקרן על הזכוכית מהווה מעין צל לאדם שהולך על הזכוכית ונוצרת מערכת יחסים וחוויה ממש מוחשי. זה מעניין היה בשבילי להפוך צופה לא רק למתבונן אלא לחלק פעיל ביצירה".

מה למדת על עצמך כאמנית בניו יורק?

"אני עדיין לומדת כל הזמן. אני כל הזמן מגלה דברים חדשים ומגלה שלסמוך על האינטואיציות שלי זה הכי חשוב. הבנתי שהעבודות מדברות לרגש. גם בבחירה בוידאו ארט יש משהו שנולד מתוך הבנה עמוקה יותר. היתרון של וידאו ארט בשילוב עם חומרים יוצר מן עולם שלם. נערמים רבדים חדשים ושכבות נוספות. השילוב הזה הוא מאוד חשוב לי אף עם לא חשבתי שפיסול או ציור לבד יכולים לעבוד לבד ולא הרגשתי שפסל שלי מושלם אלא תמיד חשבתי שאני צריכה לשבור אותו או לעשות משהו כדי שיראה מורכב יותר ולא מושלם".

"עד היום התגובות היו טובות”, אומרת דיין, “אבל לא רק. ראש המחלקה שלי, למשל, שעושה בעיקר אמנות פוליטית אמר לי שהוא לא אוהב את העבודה ולא יכול היה להסביר לי למה. הוא חיפש שם את המסר הפוליטי, אולי כי אני ישראלית ולא מצא את זה. אני אוהבת שזה גורר שלל תגובות".

לאורך כל חודש אוגוסט יוצגו עבודותיה של סיון דיין בסקול אוף ויזואל ארט ואת ציוריה ועבודותה ניתן לראות ולרכוש גם באתר. "לא הרבה אנשים אמיצים לקנות עבודות כאלה", היא מציינת. "אבל בהחלט יש ביקוש".

SVA Flatiron Gallery

8.13-8.16