כשישראל שקעה בבוץ המחשבתי של לבנון
התעלמות מתמשכת מן המדינה הערבית מאז סיום מלחמת האזרחים ב-1990, והתמקדות בשחקן לא-מדינתי אלים. כך תרמה ישראל לחולשתה של לבנון ולהתחזקות חיזבאללה. מדוע מחדל מלחמת לבנון השנייה אינו ממש צבאי?
מקץ עשור לעימות בין ישראל לבין חיזבאללה ("מלחמת לבנון השנייה"), מלאה הארץ פרסומים על אודות ההתכתשות בת 34 הימים בין ישראל לבין המפלגה-מיליציה הלבנונית בקיץ 2006. אלה התמקדו, ברובם, במחדלים שאירעו לפני העימות ובמהלכו, אך חלקם מנו גם השלכות חיוביות שלו, ובראש ובראשונה השקט היחסי השורר מאז ועד היום בגבול הישראלי-לבנוני. זאת אף ששקט זה, שנובע מן המלחמה ומתוצאותיה - הכוללות פריסה של יוניפי"ל המורחב והצבא הלבנוני בדרום-לבנון - תלוי בגורמים נוספים כמו המעורבות המתמשכת של חיזבאללה במלחמת האזרחים בסוריה, שגובה מהארגון מחיר כבד בכוח אדם, משאבים ולגיטימציה.
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
פרט למקרים ספורים, המאמרים מן הסוג הראשון, המדגישים את הכשלים שבאו לידי ביטוי במלחמה, מתמקדים בהיבט הצבאי (בבחינת "אילו רק היינו מוכנים כהלכה היינו מצליחים יותר"). אולם מבט רחב יותר על המלחמה בשנת 2006, שמתבסס גם על ההיסטוריה של יחסי ישראל-לבנון, מלמד כי המחדל העיקרי אינו נעוץ בעימות עצמו. המחדל אף אינו צבאי גרידא; הוא פועל יוצא של מדיניותה של ישראל כלפי לבנון, ובפרט מאז סיום מלחמת האזרחים במדינה בשנת 1990.
בשנת 1990 הסתיים הסכסוך בלבנון והמדינה החלה להשתקם מהריסותיה. הדבר התבטא בשיקום הבירה, ביירות, בהקמת ממשלת פיוס לאומי ובעריכת בחירות לפרלמנט - הראשונות שהתקיימו בלבנון זה שני עשורים. בנוסף, החלו בבנייה מחדש של הצבא הלבנוני על בסיס לא-עדתי. הוא הוגדל וצויד מחדש, והמיליציות המקומיות והזרות פורקו כמעט לחלוטין מנשקן.
הגורם היחיד שהותר לו להחזיק בנשק לאחר המלחמה היה חיזבאללה, המיליציה השיעית שקמה בלבנון בעקבות פלישת ישראל בשנת 1982, בנימוק כי הארגון זקוק לכך לשם "התנגדות" לכיבוש הישראלי המתמשך בדרום-לבנון.
בישראל גם לא עמדו על ההשלכות האפשריות שיש לשינויים בלבנון על יחסי ישראל עמה. פרט לדימוי הרווח בישראל של לבנון כ"בוץ" או "בִּיצה" - דימוי שלא השתנה הרבה בתקופה שלאחר מלחמת האזרחים - הייתה בישראל הערכת יתר של מעמדה והשפעתה של סוריה בלבנון. זאת אף שמעורבות סוריה בלבנון, ובפרט משנת 1976, לא הייתה מובנת מאליה אלא תלויה בשלל גורמים מקומיים, אזוריים ובינלאומיים, ובהם הסכמה בשתיקה מצד ישראל (הסכם "הקווים האדומים").
חוסר הבנה זה התבטא בהמשך הכיבוש הישראלי בדרום לבנון. מקבלי ההחלטות בארץ, שחלקם נמנה עם מקימי "אזור דרום לבנון" באמצע שנות ה-70 - שהפך, בעקבות נסיגתה החלקית של ישראל מלבנון בשנת 1985, ל"אזור הביטחון" - לא הבינו שתפקידה של ישראל בלבנון הסתיים, למעשה, בגירוש הארגונים הפלסטיניים החמושים מהגבול בשנת 1982.
חוסר ההבנה שבלבנון נפל דבר בתחילת שנות ה-90 התבטא בכך שכאשר הממשל בביירות ביקש לפרוס את צבאו בכל שטח דרום לבנון, כהמשך למאמצי השיקום שלו, ישראל התנגדה והמשיכה להישען על המיליציה המקומית - צבא דרום לבנון (צד"ל) - שבחסותה. בישראל טענו כי לבנון אינה מדינה עצמאית ולכן אין לסמוך עליה ועל צבאה. כאן ניתן להקשות: גם אם לבנון הייתה עדיין חלשה בתקופה זו, עניין סביר לאחר חמש עשרה שנים וחצי של מלחמת אזרחים, האם האינטרס הישראלי היה לעודד מצב זה או, לחלופין, לגרום לכך שלבנון תתחזק?
ישראל הייתה יכולה לחזק את המדינה הלבנונית, את שליטתה היעילה ואת הלגיטימיות שלה בכל שטחה, ולשים קץ למצב העמום בגבול הישראלי-לבנוני, שהתבטא, בין היתר, בפעילות של ארגונים לא-מדינתיים חמושים במדינה. תחת זאת מצא עצמו צה"ל מנהל יחד עם צד"ל קרב מאסף מול ארגון חיזבאללה, שמצדו ניצל את העימות עם ישראל כדי לצבור עוצמה, ניסיון ולגיטימציה.
וכל היתר הרי הוא כתוב בספר דברי הימים. חיזבאללה שיפר בהדרגה את יכולותיו הצבאיות והרטוריות. ישראל לא מצאה תשובה הולמת לכך והחליטה, לאחר שספגה עוד ועוד אבידות ב"אזור הביטחון", לסגת בשנת 2000 באופן חד-צדדי לגבול הבינלאומי. אך חיזבאללה בחר להמשיך במאבק נגד ישראל. ושוב, במקום לנסות לבסס את ריבונות לבנון כך שתהיה אחראית על כל שטחה, המשיכה ישראל לטעון שלבנון אינה קיימת כמדינה עצמאית והכתובת היא סוריה ו/או איראן.
הנסיגה הבהולה של סוריה מלבנון בשנת 2005, בעקבות ההתנקשות בראש ממשלת לבנון רפיק חרירי וההפגנות ההמוניות נגד סוריה בביירות, לא שינתה את התפיסה המושרשת הזו בישראל. כך המשיכו העניינים להתנהל, עד שבעקבות הלחץ הפנימי והחיצוני הגובר על חיזבאללה להתפרק מנשקו החליט הארגון לבצע פעולה צבאית מוגבלת נגד ישראל שתדגים את חיוניותו - וטעה קשות בהערכת התגובה הישראלית.
המחדל של ישראל ביחס ללבנון הוא אפוא כפול: התעלמות מתמשכת מן המדינה הלבנונית מאז סיומה של מלחמת האזרחים, והתמקדות בשחקן לא-מדינתי אלים, חיזבאללה. כך תרמה ישראל לחולשתה של לבנון ולהתחזקותו של חיזבאללה. האם נלמד הלקח? כלל לא בטוח.
פרופ' אורן ברק הוא עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית
לפנייה לכתב/ת 
