האגדה מספרת על אדם שהיה 'בעל עבירה' לא קטן. אמרו עליו שלא היה חטא בעולם שהוא לא עבר... וכך הוא חי את כל חייו. לאחר חיים ארוכים של עבירות הוא הגיע לעולם האמת, שם כבר חיכו לו מלאכי חבלה בכדי להוביל אותו אחר כבוד לגיהינום.

רגע לפני שהוא נכנס לגיהינום, מגיע בריצה מלאך טוב מגן עדן כשהוא צועק: אל תכניסו אותו לגיהינום! יש לו מעשה טוב שלא לקחנו בחשבון! כולם מתפלאים, איזה מעשה טוב יש לאדם כזה?.. אבל, ניגשים לבדוק.

ואכן, מתברר שיש משהו. פעם, לאחר לילה ארוך של חטאים, הוא עבר ברחוב וקבצן עני ביקש ממנו דולר אחד לקנות קפה, והוא נתן לו. המלאך הטוב טוען בלהט שמגיע לו שכר על כך.

סביב הסיפור הזה התפתח בבית דין של מעלה דיון סוער, מלאכי החבלה לא היו מוכנים בשום אופן שאדם כזה יקבל שכר בגלל דבר כל כך קטן, שמאבד כל חשיבות ביחס לעבירות הנוראיות שלו.

הדיון בבית הדין נמשך ונמשך, ולבסוף הגיע פסק הדין: "קח את הדולר שלך חזרה ולך לגיהינום"...

אגדה מגוחכת בהחלט, ומכל-כך הרבה סיבות. בכל מקרה, בטוח שאין דולרים שם למעלה...

פרשת השבוע, פרשת 'כי-תצא', מתייחדת בכך שהיא כוללת בתוכה יותר מעשר אחוז מהמצוות. מתוך 613 מצוות שבתורה, יש בה יותר משבעים מצוות.

אחת המצוות המדוברות בפרשתנו, היא בנושא ירושה הניתנת לבן הבכור. התורה מצווה כי בעוד שכל בן מקבל בירושה חלק שווה עם שאר אחיו, הרי שהבן הבכור מקבל שני חלקים.

ובהקשר למצווה זו , מתואר בתורה מצב בו אדם נשוי לשתי נשים, מצב שהיה מצוי מאוד בימים ההם, אך את האחת הוא מחבב, ואילו את השנייה – לא משהו...

גם אם הבן הבכור הוא בנה של השנואה, הוא מקבל פי שניים, וחל איסור על האב להעדיף את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור.

ישנם מצוות רבות שכיום אינם רלוונטיות מבחינה מעשית, מסיבות שונות. דין זה הוא דוגמא מתאימה: כיום אינו נושאים יותר מאישה אחת, כך שהמצב המתואר בפרשתנו איננו רלוונטי כלל כיום.

אבל האמת היא, שהתורה כולה היא נצחית ורלוונטית תמיד – אם כי ישנם מצוות שהרלוונטיות שלהם נשארת ברובד הרוחני והנפשי שלהן.

בכלל, כל מצווה מכילה כמה רבדים, ובגדול, שני רבדים. ישנו הרובד המעשי, הקיום הפיזי של המצווה, וישנו הרובד הפנימי הנשמתי, בו המצווה רומזת למצבים בנפש האדם, ובעבודתו את ה'. וכך, גם כאשר מבחינה מעשית לא ניתן לקיים את המצווה, הרי שמבחינת הרובד הרוחני, היא קיימת במלוא עוזה.

גם מצווה זו מכילה רובד רוחני, נשמתי.

לכל אחד מאתנו ישנם שתי נפשות. יש את הנפש האהובה ליוצרה, ויש את השנואה ליוצרה. הנפש האלוקית שמושכת אותנו לה', וישנה הנפש הבהמית שמושכת אותנו לישות וגאווה.

לפעמים יכול אדם לומר, למה עשה ה' ככה? למה היה צריך שהנשמה תרד לעולם הזה להתעסק עם רוע, עם רגשות נחותים של ישות גאווה, הרי שם למעלה יש רק רוחניות וקדושה וטוב מוחלט, מה לה ולפה?

על זה אומרת התורה בפרשתנו: והיה הבן הבכור לשניאה.

הנפש הבכורה, הראשונה אצל האדם, היא הנפש השניאה, הנפש הבהמית. הפסוק אומר "יצר לב האדם רע מנעוריו", וחכמנו מסבירים זאת כך: יצרו של האדם רע, עוד משעה שננער לצאת ממעי אמו, מהרגע שנולד. אבל הנפש האלוקית, נכנסת בשלימות באדם רק בבר המצווה שלו.