ואז הרופאים אמרו לי: הסיכוי שלך לחיות 50-40 אחוז
"איך יכול להיות שכבר חודשים אני מקבל כימותרפיה, ופתאום מתברר שאין לי סרטן? אני האחד למיליון". יום אחד, רגע לפני האיחוד של להקת היי-פייב, התמוטט אמיר פרישר גוטמן ואובחן כחולה סרטן. משם התחיל מסע מטלטל, רכבת הרים רגשית ופיזית. את הכול הוא תיעד ביומן חושפני שיתפרסם ביום שישי ב"ידיעות אחרונות"
"נהרות של כימו ישר לתוך הווריד. גשם של שיער. בצקות בכל הגוף. מי זה שם במראה? הכי לא האיש החזק שהתרגלתי להיות. אני לא אני, אני כמעט מת. דקה לפני יום הולדת 40 אני מתחיל להיפרד מהעולם.
אני מרגיש כמו בתוך הזיה מסויטת: הכאבים. האשפוז. מופע האיחוד של היי פייב. האבחון. סרטן בבלוטות הלימפה! עכשיו? וואט דה פאק?! והכול מול פני האומה. זה אני שכתוב עליו בעיתון?
ועכשיו צלקת מפוארת על הצוואר מזכירה לי יום־יום מול המראה, שאני רוצה להעריך כל דקה שקיבלתי בחזרה. ערימות של מילים, שחלקן נכתבו מבעד לטשטוש המורפיום, הופכות לסיפור שאני חייב לספר".
כך נפתח המסמך המטלטל של אמיר פרישר גוטמן, השחקן והזמר, שיום אחד, רגע לפני הופעת האיחוד של להקת "היי-פייב" התמוטט ואובחן כחולה סרטן. את חודשי הסיוט ואת סופם המדהים הוא תיעד ביומן מצמרר, שיתפרסם במלואו ביום שישי, בגיליון הכפול והחגיגי של "7 ימים". צילומים: אייל נבו.
הכול התחיל בחזרות למופע
זה לא היה אמור להיות קשה, אבל משהו שם לא זרם. אני לא יודע אם משהו באיחוד אחראי על בגידת הגוף שחוויתי; אני כן יודע שמהשנייה שהתחברנו מחדש הופיעו בגופי דקירות של כאב, שמדי פעם הגבירו עוצמה ונעלמו. כאילו מישהו סובב כפתור וחישמל אותי. בהתחלה, בקטנה. בעיקר בעת מאמץ. אחר כך יותר. חשבתי שאלו סתם כאבי שרירים, אבל ככל שחיפשתי תירוצים, הכאבים התפשטו והתעצמו.
"כמה זמן אתה כך?" שואלת הרופאה במוקד בפליאה את האיש היושב בכיסא גלגלים, מפרקיו נפוחים, גופו מלא פריחה, והוא מדבר בקושי. "כבר שלושה שבועות", אני כמעט מתנצל. "ורק עכשיו באת?" היא נוזפת בי, "טוסו למיון".
האבחנה הנוראית
בצהרי היום נקראנו ינאי, בן זוגי, ואני למשרדו של מנהל המחלקה. גם מנהלת מערך הלימפומה שם. כמו נושאי הדגל ביום העצמאות, הם עומדים להעביר ביניהם את האחריות לטיפול בי, אבל שום רגע חגיגי לא יהיה שם.
"יש לך לימפומה של תאי ה־T, סרטן מאוד אלים שנמצא כרגע בשלב 3 או 4", הייתה הכותרת שפתחה את מהדורת החדשות היומית שלי. למרות שמשהו בי כבר חיכה לבשורה, התרסקתי. פתאום המוות הוא אופציה כל כך קרובה.
ואין זמן. תעבור מחלקה. תתחיל בטיפול. אסור לבזבז אף רגע. "אמרת כימו? עם כל התופעות והשיער הנושר?!" שאלתי חנוק.
בלי הרבה רחמים ועם לא מעט ציניות קסומה, הגיעה התשובה: "השיער זה הרע במיעוטו, יהיו לך אתגרים קשים יותר".
"ומה הסיכויים שלי?" שאלתי את השאלה הכה מתבקשת, לא בטוח שאני רוצה לשמוע את התשובה.
"50־40 אחוז, אבל לא החלמה. רמיסיה. נסיגה. כאן לא מדברים על החלמה. תהיה נקי ממחלה חמש שנים ואז נדבר". ואני חושב לעצמי: על מה יש עוד לדבר? לפי מה שהם אומרים נגמרו לי החיים.
והנה עוד ציון דרך בחיים שלנו. תמיד נדע את התשובה לשאלה: "איפה היית כשאמרו לנו שזה סרטן?"
המסע המטלטל
זוהי תחילתו של סיפור מטלטל, רכבת הרים פיזית ורגשית. ביומן מספר גוטמן על הטיפולים הקשים מנשוא, על הנזקים הבלתי הפיכים שגרמו טיפולי הכימו ועל היום שבו התבשר בהודעת וואטסאפ "יש ידיעות שאתה מת".
בתוך החושך הנורא, שלושה אנשים מפתיעים מטילים ספק באבחנת הסרטן, ובעקבותיהם מתעקשים גוטמן ובן זוגו ינאי לבצע בדיקה חוזרת. רגע לפני שהוא אמור לעבור השתלת מח עצם, מתחיל מירוץ נגד הזמן שבו הוא טס לארצות הברית בניסיון לקבל אבחנה סופית שתחרוץ את דינו: אם עליו לעבור השתלת מח העצם, או שהאבחנה הייתה טעות והוא יוכל לחזור ולשקם את חייו. ביומן הוא מתאר את כל המסע עד לרגע המכריע שבו הוא מבין: כל הסבל היה לשווא.
מסעו המטלטל של גוטמן תועד גם בסרט הדוקומנטרי "ההמתנה לחיים", שהתקבל לתחרות הרשמית בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של חיפה, ויוקרן בערוץ 10 אחרי החגים. "כשיצאנו לדרך", מספר גיא פינס, שהפיק את הסרט שביימה ציפי ביידר, "היה שם פיל גדול בחדר. השאלה 'מה יקרה אם...' – אם המשימה תהיה כבדה על אמיר. הוא הלך ונחלש פיזית, ולא היה ברור אם נצליח לצלם. כולם קיוו להפי־אנד, אבל ההיגיון הכריח להיזכר בסיכויים שהציגו הרופאים".
מבית החולים איכילוב נמסר: "באף שלב לא נעשו טעויות, ובוודאי לא מחדלים בהליך האבחוני ובטיפול באמיר".
הסיפור המלא - ביום שישי ב"ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
