ועיניתם את נפשותיכם: ארווין יאלום עושה חשבון נפש
ב"כולנו בני חלוף" אסף הפסיכיאטר המפורסם בן ה-82 מבחר מקרים טיפוליים, שאם מביטים בהם מקרוב מגלים שכולם משקפים את חייו של יאלום עצמו. הסופרסטאר של הטיפול הפסיכולוגי נאבק בגיל ובמוות המתקרב, כל זאת תוך הרהורים על אמונה וחרטה
בגיל 82 יכול ארווין יאלום לסכם את חייו כסיפור הצלחה; פסיכיאטר רב מוניטין, סופר רבי מכר, גיבור תרבות, ובימים טובים גם סוג של גורו. וזה לפני שהזכרנו רעייה נאהבת ואוהבת, ארבעה ילדים וחיים בארץ השמש הנצחית של קליפורניה.
"כולנו בני חלוף" שתורגם כעת לעברית, הוא אסופה של עשרה סיפורי-מקרה שבחר יאלום מעשרות שנותיו כמטפל. בין השאר מופיעים כאן סופר בן 84 עם מחסום כתיבה ("שקרא את הרומן שלי על ניטשה"); מנהל עסקים, שחייו המושלמים לכאורה נכנסו ברחוב ללא מוצא; בלרינה בת שבעים שמתקשה להיפרד מעברה, וכמו כן אורגניזמים אנושיים שנתקעו אי שם במשעולי החיים.
אחרי שניים-שלושה סיפורים מבינים שהגיבור האמיתי כאן הוא ארווין יאלום: האורקל מקליפורניה, שעם כל מסירותו המקצועית משתמש במטופליו כסוג של מדיומים: הן כמראה להתבוננות עצמית בחייו, רגשותיו, חרדותיו, חלומותיו, החמצותיו וכו', והן כמשל לתובנותיו הגורפות על החיים, המוות וכל מה שביניהם.
יאלום, אם אנחנו בעניין הגדרות, הוא מטפל הוליסטי-הומניסטי שאינו מפריד בין הגוף הפיזי למצוקותיו הנפשיות, למרות שאם תשאלו אותו אז הגדרות, שיטות ומתודות זה הכי המאה העשרים או/ו רק לפסיכיאטרים מתחילים. יאלום לא רק עוזר למטופליו לשאת את גורלם הפרטי, אלא גם את "צער העולם" על כל תסכולי הנצח של הקיום האנושי. החל במרחק שיישאר תמיד גם מאלה שהכי קרובים לנו. דרך הזקנה, האובדן והבדידות. וכלה בשאלות שאף פעם לא נפתור: מה אמיתי, במה אפשר להאמין, והשאלה הכואבת מכולן - למה נולדנו כדי למות?
רוב בני התמותה חושבים על מוות כמשהו שקורה לאנשים אחרים. אצל יאלום נוכחת "עובדת החיים המחרידה ביותר" בכל פריים של חייו עלי אדמות, כמו גם בכל ספריו. בין אם דרך מטופליו חולי הסרטן (מלנומה, שד, לבלב, ריאות, מוח, כבד, שחלות), ובין אם דרך התמודדותו הפילוסופית-רגשית עם רעיון הקץ המוחלט, שהפך את כולנו ליונקים האומללים בטבע: קורבנות של התפתחות אבולוציונית תמוהה משהו, שהעניקה לנו מודעות עצמית לסופניותינו, אך בלי כלים פסיכולוגים להתמודדות עם מכאוביו של קיום בן חלוף.
יאלום הוא, בקיצור, מוצר צריכה אופייני של דורו - לטוב ולרע. מצד אחד רהוט, קליל, זורם ומשוחרר מכבלי מוסכמות. "עובד אינטואיטיבי", כמו שהוא מצהיר על עצמו. מצד שני נרקיסיסט תאב לייקים, שגם ממרום מעמדו לא נגמל מהאדרתו העצמית בעיני קוראיו כ"פסיכיאטר מפורסם" ו"פרופסור מפורסם לפסיכיאטריה". מי שכשרונו הגדול הוא השטחה ורידוד רעיונות, הנותנים לקוראיו תחושה של עומק גם כשהם מדשדשים בשלולית של סנטימטר, כמו שקרה בטלנובלה "כשניטשה בכה", שגרמה למוקירי הפילוסוף לנגב את הדמעות.
בעשור התשיעי לחייו יאלום אמנם לא ויתר לגמרי על תרועות ההמון, אבל מתחיל להשלים עם מגבלותיו כאדם ומטפל, כי ככה זה שצוללים אל אוקיאנוס הלא-מודע, אל הדברים שגורשו מהיבשה של המלים. יאלום הבוגר דוחה אף את מה שהוא מכנה "חולי ההסבר": תשוקתם של פסיכולוגים להסביר ולפרק את יצירות המופת של הטבע הנפשי, כאילו היה קרבורטור של מכונית, על אף ש"סיווגים אבחוניים הם תמיד מומצאים ושרירותיים".
רגעיו היפים יותר של הספר, ואפילו מכמירי הלב, הם כשיאלום חושף את רגשותיו כקשיש בן 82, "עייף מהעבודה העמוקה והקשה הזאת, קצת מחוק אפילו". מחד, ממאן להשלים עם גילו ("תמיד הייתי הילד הכי צעיר - וכעת אני פתאום האדם הכי זקן בכל מקום - אני לא מצליח להתרגל לזה"), ומאידך סובל מחושיו המתעמעמים, מפרקיו החורקים, רגשנות יתר, פיזור דעת ושכחה.
"ראה תמיד את חיי אנוש כבני חלוף ופחותי ערך" מצטט יאלום את מרקוס אורליוס, הקיסר הרומי שהיטיב לצחוק על כוליות החיים, והמשמעות העמוקה, עמוקה מדי, שמעניקים להם בני האדם. כי כשמתבגרים מבינים שמה שאפשר לעשות זה רק לשחק עם החיים, עד שהם נגמרים, ולקוות שמידי פעם נעשה את זה נכון. שהרי מבחינת הנצח, כמו שאהב שפינוזה לומר, כולנו כשלונות. בין אם זה סנדלר יהודי, קיסר רומי או פסיכיאטר אמריקני שמפחד למות.
וזה בדיוק גם מה שמנחם בספרו של יאלום. שכולנו לא רק בני חלוף, אלא גם דומים זה לזה יותר ממה שאנו שונים: מורחים את רגשות האשמה, והחרטה והחרפה של חיינו, בשתי וערב של נחמות רגע; מנסים להבין למה הדברים כך ולא אחרת, עד שבסוף נכנעים ומבינים שאנחנו לא יודעים כלום. אין פלא שהעצה הטובה ביותר שיכול אדם לקבל, היא זאת שהופיעה באיזה אתר תמיכה לחולי סרטן: "פשוט תהנה מכל כריך".
"כולנו בני חלוף", ארווין יאלום. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 192 עמ'
לפנייה לכתב/ת 
