משה איבגי מביא את הסכסוך הישראלי-פלסטיני למגרש הכדורגל
פסטיבל הסרטים בחיפה בעיצומו, ועד כה הציג סכסוכים על שלל גווניהם, ובצורה סאטירית ושנונה - בין אם מדובר בזה הישראלי-פלסטיני, שמגיע עד למגרש הכדורגל, ובין אם בסכסוך שכנים על אנטנה סלולרית שהפך לגיהנום. בהמשך כדאי לשים לב למ"מית, לבייביסיטר, לחשפנית, לבמאית ולאחות - מרתון קולנוע נשי במיטבו. סקירה
בשיתוף אתוס
"אנשים סובלים, ואתם עושים סרטים" מטיחה אחת הדמויות בסרטו של אייל חלפון, "מלחמת 90 הדקות", בבמאי הסרט-שבתוך-הסרט. ואכן, קשה לחשוב על משפט קולע יותר להגדרת הבעייתיות האתית שביצירה הדוקומנטרית.
סרטו של חלפון, שמתמודד במסגרת התחרות הישראלית בפסטיבל הסרטים בחיפה והוקרן אמש (ב'), מתרחש בעתיד הלא רחוק ומתחזה לסרט תיעודי העוקב אחר ההכנות למשחק כדורגל מכריע שאמור לפתור אחת ולתמיד את הסכסוך הישראלי-פלסטיני (זהו סרטו השני של חלפון, אחרי "גמר גביע" שאת התסריט לו הוא כתב וערן ריקליס ביים, העוסק במשחק כדורגל כאנלוגיה לסכסוך). הסרט, אגב, התמודד בתחרות פרסי אופיר כבר בשנה שעברה, ומאז התעכבה עלייתו לאקרנים.
משה איבגי מגלם את יו"ר ההתאחדות לכדורגל, ונורמן עיסא (שזכה אשתקד בפרס אופיר לשחקן המשנה הטוב ביותר) את מקבילו הפלסטיני. העימות בין השניים מכיל פחות או יותר את עיקרי הסכסוך, שעה שהם מגלים שמשא ההיסטוריה מונח, פשוטו כמשמעו, על כתפיהם. הסרט, שמבוסס על ספר בשם זה מאת איתי מאירסון, רצוף בהברקות הנוגעות למדינה הניטרלית שבה ייערך המשחק הגורלי (בסופו של דבר מסכימים הכל על פורטוגל) - בחירת השופטים, מחאת אימהות הסבורות שאין לפתור את הסכסוך בדרך ספורטיבית, סוגיית נוכחותו של שחקן פלסטיני בנבחרת הישראלית, ואפילו הברחת שחקני חיזוק דרך המנהרות בעזה.
מה שמפתיע במיוחד בסרט, זה שהוא פשוט עובד. חלפון בונה היטב את המתח עד לתחילת המשחק, גם אם כמה מהסצינות לוקות בחזרתיות מסוימת, ועיסא ואיבגי (שנוכחותו בבכורת הסרט בחיפה הייתה אחת מהופעותיו הפומביות הבודדות מאז הואשם בתקיפות מיניות) משכילים לבנות דמויות משכנעות שאינן גולשות לקריקטורה. סוגיות הנוגעות לשואה ולזיכרון הקולקטיבי הישראלי והפלסטיני זוכות לטיפול סאטירי שנון, והסרט מוכיח שהסכסוך הישראלי-פלסטיני חי ובועט.
אם יש משהו משותף בין סרטו של חלפון ו"אנטנה", שכתב וביים אריק רוטשטיין ונחשף אף הוא במסגרת התחרות, הרי זה שבשניהם מוצתות מכוניות. האם אחרי מוטיב המכונית התקועה שהופיע בכמה מהסרטים הישראליים בעשור הקודם ניתן לזהות עתה מגמה חדשה? ציניות בצד, סרט הביכורים של במאי-תסריטאי הטלוויזיה רוטשטיין ("שבתות וחגים", "פלורנטין") עוסק בסכסוך בין שכנים סביב אנטנה סלולרית המוצבת על גג הבית המשותף, שהופך לגיהינום של ממש. אלכס פלג הוותיק מגלם ניצול שואה המשוכנע שהקרינה מהאנטנה מזיקה לבריאותו, ולשם הסרתה הוא מוכן אפילו לצאת למלחמה. גילה אלמגור משחקת בתפקיד אשתו, המנסה לשווא להניא אותו מהמאבק שמערער את יציבות המשפחה המתפוררת ממילא.
שלושת ילדיהם של בני הזוג הם מופת של גבריות לא מתפקדת. האחד (ישי גולן) הוא מרצה לספרות, השני (מיקי לאון) הוא קצין צבא והשלישי (מיכאל אלוני) – סטלן המנסה להסתיר את חברתו הגרמנייה ההרה מהוריו. וזו אולי בעייתו העיקרית של הסרט, שנדרש אל הזיכרון והטראומה של השואה בדרך אגבית לחלוטין. הדמויות הן קלישאות, אזכורם של ק. צטניק ושל שיח השואה בשיעוריו של הבן בחוג לספרות לוקים בטריוויאליות מחשבתית, והעימות ההולך ומחריף סביב האנטנה אינו מתפתח לחוויה סוריאליסטית או קומית, בהנחה שמייחסים לסרט איזשהו כיוון.
סיפורי המשנה מטופלים בחובבנות המאפיינת את הסרט כולו: חברתו ההרה של הבן הצעיר היא כמובן גרמנייה, ולכן זה אך מובן מאליו שיש להסתיר את דבר קיומה מפני האב ניצול השואה. סטודנטית (דניאל גל) המפלרטטת עם המרצה מייצגת לא יותר מפנטזיה מעליבה, והמשבר המשפחתי שחווה הקצין הקשוח משלים את הפסיפס המאגד שואה, גבריות צברית לקויה והטראומה של הדור השני לכדי יצירה שהיבטיה הסמליים והדרמטיים נותרים מוגבלים.
שלא במסגרת התחרות, "גיבורה", פרויקט אסופה של חמישה סרטים קצרים שבוימו על ידי יוצרות צעירות ובמרכזן נשים, הוא משהו שראוי לשים לב אליו. עיסוקו הוא בחמש נשים - מ"מית, בייביסיטר, חשפנית, במאית ואחות - שכל אחת מהן חווה משבר התובע ממנה לחשוב מחדש על מקומה בעולם. האסופה, שנוצרה במסגרת ביה"ס טיש לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, עוסקת בסוגיות כגון אהבה בין נשים, ניצול ואימהות, והאמביוולנטיות שאנו חשים כלפי הגיבורות פה מעניקה לתוצאה עומק ומורכבות.
"גיבורה", שיוצג מחר (רביעי) וכדאי מאוד לצפות בו, הוא מייצג מובהק של גל הקולנוע הנשי הצעיר שנוכח עתה בקולנוע הישראלי (המנהלות האמנותיות של הפרויקט, מיכל ויניק ומיה דרייפוס, הן שתיים מהיוצרות הבולטות בו). הסרטים הקצרים הקולעים כל כך והנוגעים ללב מעצבים דיוקנאות נשיים המתכתבים עם עולם הדימויים והסטריאוטיפים שעיצב הקולנוע הישראלי לדורותיו. עטרה פריש, חלי הרדי, יסמין שרייר-עוזרי, שירה פיורסקי ושירה פורת הן התסריטאיות-במאיות של הפרקים השונים.
בשיתוף אתוס
