האם כתבה לבתה מכתבים, הילדה הפתיעה אותה בחזרה

ביום הראשון בו נכנסה בתי לשערי בית הספר לא הפסקתי לדמוע. אני חושבת שזה היה עוד צעד ברשימת ה"דברים שגורמים לאמא לדמוע בשלבים מסוימים בחיי ילדיה". חיפשתי דרכים לחזק אותה, לעודד אותה, ואולי זה היה בכלל לעודד ולחזק את עצמי, כשכל תסריט אפשרי עבר במוחי, החל מילדה בוכייה שיצאה לשירותים ולא מצאה את דרכה בחזרה לכיתה (בית הספר הקטן והחמים הפך בן רגע למאורה אפלה, נטושה ומפחידה) וכלה בחוסר היכולת שלה למצוא את תיק האוכל, לפתוח אותו ולאכול את הכריך שהכנתי לה ביד אוהבת (ולא משנה עד כמה עצמאית ובוטחת כבר הייתה בגיל שש) ולהישאר רעבה, צמאה וחלושה במדבר הגדול והצחיח שנקרא בית הספר.

לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

מה שהחלטתי לעשות היה להשחיל לה לתיק האוכל פתק קטן, מכתב אהבה ובו מילות עידוד וחיזוק שישמחו אותה ויביאו לה קצת מאימא לתוך הכיתה המאיימת (שהייתה מוארת, מקושטת ועליזה ורק בדמיוני כל כוחות הרשע ארבו שם). זה התחיל בפתקים קטנים באותיות דפוס מנוקדות והמון ציורים, בהתחשב בגילה הצעיר: "בוקר טוב, בוקר צח, אימא אוהבת אותך כל כך" או "תאכלי המון בתיאבון ואולי בשמיים תראי עפיפון".

זה עבד. הבת שלי חזרה מחויכת ושמחה וזכרה כל פתק ופתק. מאוחר יותר, בסוף כתה א', גיליתי בהתרגשות רבה שכל הפתקים נשמרו בתא שלה. אבל זה לאחר כך. הפתקים הפכו לריטואל קבוע. בבוקר מכינה את הכריך וכבר מנסחת לי בראש כמה שורות שייכתבו על הפתק. עם הזמן הייתה בפתקים תזכורת לפני מבחן ואיחולי הצלחה, מילות חיזוק לפני חיסון שניתן באותו היום, התייחסות למריבה עם חברה וכמה אני סומכת עליה שתמצא את הדרך לפתרון.

כתה א' הסתיימה ועם התעודה קיבלתי משהו שלא חלמתי, לא דמיינתי ולא שיערתי שיקרה - צרור של אין סוף פתקים בכל מיני גדלים, צבעים וצורות, מסודרים לפי תאריכים ומאוגדים בתיקיה עליה כתוב "מכתבי אהבה מאמא". הילדה העריכה והוקירה והפליאה ברגישותה לשמור את כולם בתא שלה. בעזרת המורה סידרה את כולם והגישה לי אותם. אני מתקשה לתאר במילים את מה שחוויתי למראה כל הפתקים המאוגדים האלו.

בכתה ב' כבר התחיל להיווצר הפער בינה לבין חבריה. היא דיברה בשפה עשירה גבוהה, מתובלת במילים של "גדולים", פיתחה הומור שנון וציני, קראה ספרים שחבריה לכיתה עוד לא קראו והשתעממה בשיעורים. היה לזה מחיר. ילדים מחוננים הם ילדים שפעמים רבות מבודדים חברתית. ילדים לא תמיד מבינים אותם. הם משתעממים בנקל ולא מוצאים את מקומם בכיתה.

עוד בערוץ הורים:

- אולי הילד שלך סובל מחרדת החמצה

- דילמות של הורים לילדים מחוננים

- הבוס ביקש שתחזור לעבודה, האם חזרה יחד עם התינוק

הפעם לפתקים שלי היתה מטרה נוספת, מעבר לזו של להעלות חיוך על שפתיה. הם נועדו לחזק, להרגיע, לשמח. לאותת לה שהכל בסדר. שהיא בסדר. וגם, עברנו כבר מאותיות דפוס לכתב וגם לא מנוקדות. "השמיים הם הגבול שלך", "השמש היום זורחת והעננים היחידים הם אלו שיש לך בלב. פזרי אותם בנשיפה אחת", " זכרי שאמא מחכה לך בבית, אוהבת אותך, חושבת עלייך וסומכת עלייך ו"חשבי על שני דברים טובים שתרצי לספר לי כשתחזרי הביתה". וגם זה עבד. משברים עם חברים מצאו פתרון, הילדה התחזקה ומצאה פתרונות יצירתיים לבעיות שנתקלה בהן ויום הלימודים היה נסבל יותר. שוב, בסוף אותה שנה, קיבלתי צרור ארוז ומאוגד, של כל הפתקים והמכתבים שנארזו מדי יום ביומו, לאורך כל השנה, בתיק האוכל שלה.

תחילת כתה ג' הייתה משמעותית ביותר עבור שתינו. בתי אובחנה כמחוננת והתקבלה ללמוד בכיתת מחוננים בבית ספר אחר, אפילו בעיר אחרת, דבר שדרש פרידה מבית הספר הקודם, מכל החברים שהכירה עוד מהגן והסתגלות להסעה ולמקום חדש. השמחה היתה רבה וההתרגשות היתה בשיאה, כמוה גם החששות.

הפחד שלא תסתגל, הפחד שכבר לא תהיה הכוכב העולה בכיתה שלה, מאחר וכולם כמוה. הפחד להיות דחויה חברתית. המון פחדים. שלה ושלי. ושוב התגנבו להם הפתקים המעודדים והאוהבים לתוך תיק האוכל. משועשעים, מצחיקים, מחזקים, לפעמים עם תזכורות ("לא לחלום בשיעור האחרון ולהתארגן לרוץ להסעה"), לפעמים עם בקשות ("בבקשה להשתדל לספור עד חמש לפני שאת מתפרצת עם התשובה") אבל בעיקר מילים של אהבה לילדה שלי.

זה עבד בכתה א' וזה עובד גם היום. הבת שלי בכתה ד'. שתינו ממתינות למכתבים האלו. אני לכתוב אותם והיא לקבל אותם. משהו ממני הולך יחד איתה לבית הספר, מרגיע אותה, מחזק אותה, מזכיר לה שאני איתה. בלב.התיקיות גם הן נערמות כבר בקופסת החלומות שלה. אותן התיקיות שהיא מאגדת בסוף כל שנה ומגישה לי אותן עם התעודה. וכל עוד זה עובד ומשמח את שתינו, נראה לי שעוד הרבה פתקים כאלו ימשיכו להתגנב לתיק האוכל שלה, יום אחרי יום, לא כולל שבתות וחגים.

הכותבת היא אם יחידנית לילדה מחוננת בת 9, קופירייטרית ועורכת תוכן