רביעי בערב, סוף נובמבר, הסתיו פינה את מקומו לגנרל חורף, צעדתי בשדרה החמישית בעיר הכי מדהימה בעולם, המדרכות צפופות מאוד ומלאות באנשים המתארגנים לקראת חג ההודיה המתקרב.

אני בדרך לפגוש את יניב. בחור צעיר באמצע שנות הארבעים, נשוי ואב לשלושה, גר בבית מרווח באחד הפרברים הנושקים לעיר. מנהל עסק בתחום הטכנולגיה עם מספר גדול של עובדים. לכאורה יניב בחור מוצלח עם עסק משגשג, אבל הוא לא מרגיש ככה ולכן ביקש להפגש לבדוק "מה לא בסדר אצלו”. איך יכול להיות? הרי הוא צריך להיות הכי מבסוט בעולם אבל זה לא מה שקורה.

לפני עמד בחור די נחמד, מה שנקרא ממוצע. הסתכלתי עמוק בעיינים הכחולות שלו והיה נראה שאין שם אור, הן היו כבויות.בחרתי להתחיל במה שנקרא שיחת חולין, לבדוק את הדופק ולראות איפה אנחנו עומדים.

שאלתי בנימוס, יניב, איפה תהיה בחג ההודיה? "עזוב, יש לנו מספיק חגים משלנו, בשביל מה להוסיף”.

אני מבין, הכל עניין של בחירה, ברשותך אני רוצה להתחיל מהמקום שבו הכל התחיל,מה הסיפור שלך? איפה אתה מרגיש שזה המקום לחולל שינוי. אם הייתי רופא הייתי שואל איפה כואב לך?

"זה מצחיק שאתה שואל את זה ככה, אני לא מרגיש כאב, אני פשוט לא מרגיש, זה כמו אדישות כזאת. כל מי שרואה אותי חושב שאני מאוד מוצלח, יש לי עסק, בית ומשפחה מאוד תומכת, בפנים מרגיש לי ריק. אשתי חושבת שאולי אם נביא עוד ילד או שניסע לטיול מסביב לעולם זה ישנה את המצב. אני לא מרגיש ככה, לא משנה איפה אני אהיה ועם מי אני אהיה, אני מאמין שהמצב לא ממש ישתנה. אני צריך עזרה לשנות את זה”.

מה חסר שתעשה את זה בעצמך?

"אני מנסה וזה לא עובד לי. אני עדין צעיר ולא נראה לי שהייתי רוצה לבלות את השנים הבאות ככה".

כמה זמן לוקח לדעתך לשנות איך שמרגישים?

"הרבה זמן, אני לא מצליח לשנות את האופן שבו אני מרגיש”.

אתה יודע איך נוצרת אצלנו תחושה?

"זה מעין מנגנון אוטומטי כזה, לא?"

ממה שאני יודע תחושה נוצרת באופן הבא: לכולנו יש חושים שהם כמו אנטנות, רובנו מסוגלים לראות, להריח, לחוש, לשמוע ולטעום. כאשר אחד או יותר מהחושים האלו מגורה דרך גורם חיצוני נוצרת מחשבה, כלומר המוח שהוא המחשב שלנו, עושה חיפוש ובודק למה "הקלט"שהתקבל מהחושים שייך, החיבור הזה יוצר את ההרגשה. איך שנרגיש באותו רגע יקבע את האופן שבו נפעל.

נניח שעברתי ברחוב ושמעתי מישהו צועק "הצילו". הצעקה יוצרת גירוי לחוש השמיעה, המוח עשוי לקשר את המצב לסכנה, ואז אני עשוי/ה להרגיש פחד או אומץ או אולי לקפוא במקום.

נניח והרגשתי אומץ ורצתי לכיוון של האיש הצועק ובשניה שהגעתי זיהיתי שאני בתוך סט של סרט, דבר שקורה הרבה בעיר כמו ניו יורק, באותו חלקיק שניה הרגש משתנה מאומץ למשהו אחר, אולי מבוכה או כעס. אתה מסכים שזה משהו שיכול להתרחש?

"כן, זה נשמע הגיוני”.

אז אפשר להסכים ששינוי הרגשה זה עניין של חלקיק שניה.

"כן, איך זה קשור לזה שאני רוצה לשנות את ההרגשה שלי להרבה זמן ולא רק לאותה שניה”.

אם תתאמן מספיק להבין שיש לך את היכולת לשנות בכל רגע נתון את האופן שבו אתה מרגיש, נתמקד בלקחת אותך למקום שבו אתה בוחר להרגיש ככה ולהשאיר אותך בהלך הרוח הזה.

"תסביר, אני לא מצליח להבין".

על מה אתה חש אסיר תודה? על מה אתה מודה?

הוא מסתכל למעלה, "לא יודע על מה יש לי להודות”.

אתה יכול להודות על זה שאתה בריא? שיש לך קורת גג?

"אה, לזה אתה מתכוון?"

פתאום העיניים שלו נצצו והאור החסר כאילו חזר. "אני מודה על זה שיש לי משפחה תומכת, ילדים בריאים ונהדרים, אישה סבלנית ואוהבת ושהצלחתי להשיג את הבית שרציתי”.

אם אנחנו שוכחים לעצור ולהודות על מה שיש זה עשוי להתקבל כאילו זה מובן מאליו. ואם בוחרים לא להתמקד במה שיש, באופן אוטומטי מתמקדים במה שאין, התחושה שנוצרת היא ממקום של "אין". ככל שנשארים שם יותר זמן מתחילים להאמין שזה המצב. לכן חייבים לעצור, להסתכל על מה שיש להודות ולהוקיר על מה שיש לנו. האומה עושה זאת פעם בשנה בחג ההודיה, אולי לאומה זה מספיק אבל לנו האנשים כנראה שלא. המפתח לאושר זה להודות על מה שיש כל יום.

שלמות זה מבחירה.