הענף מספר 1
בכדורגל זה פחות הולך לאחרונה, אז ארגנטינה קיבלה תואר בינלאומי ראשון אי פעם בטניס – זכייה בגביע דייויס. קל זה לא היה. מתוק מאוד – דווקא כן. תשאלו את דייגו מראדונה שישב ביציעים בזאגרב
גביע דייויס, כשמו כן הוא, הוא הגביע של הטניס והוא המפעל הזה שהכל יכול לקרות בו מכמה סיבות: השחקנים שרגילים לשחק כל השנה מול קהל מדושן ומנומס פוגשים פתאום קהל רועש ואקטיביסטי. זה משמעותי אפילו אם זה קהל שמעודד את היריב שלך. במפעל הזה משחקים הטוב מחמש מערכות, כמו בגראנד־סלאמים, וזה מאפשר לפעמים קאמבקים מופלאים.
גביע דייויס הוא המפעל הוותיק ביותר ולכן גם היוקרתי ביותר. בשנים האחרונות השחקנים מקבלים נקודות דירוג על ניצחונות בבית העליון, ובשל כך אנחנו רואים את השחקנים הגדולים ביותר לוקחים חלק במפעל הזה. גמר הדייויס הוא האירוע שסוגר את השנה בטניס העולמי וכמעט תמיד מזכיר לנו למה אנחנו מחכים לו. גם הפעם, בקרואטיה, השחקנים הראו לנו בכמה מחויבות המחבט שלהם נטען כשהם לובשים את המדים הלאומיים. אין נקודות קלות, כל מערכה נלקחת בשיניים.
טירוף בנבחרת ארגנטינה(צילום: רויטרס)
כבר במשחק הראשון מרין צ'יליץ' הקרואטי, השחקן הבכיר בהתמודדות (לפחות לפי הדירוג) איבד יתרון של שתי מערכות, אבל זכה בסופו של דבר במערכה החמישית. במשחק הרביעי בהתמודדות הוא הגדיל לעשות ואיבד לחלוטין יתרון כזה, ונתן לדל־פוטרו להפוך לגיבור הלאומי ולהשוות את המפגש ל־2:2.
החלום לזכייה ראשונה בגביע דייויס אי פעם של ארגנטינה התנקז למשחק החמישי – וכל האחריות הוטלה על לכתפיו של פדריקו דלבוניס, המדורג 41 בעולם. מולו ניצב איבו קרלוביץ' הענק, שניצח אותו רק בחודש שעבר בטורניר היחידים בטוקיו, ובכללי הפסיד לו רק פעם אחת בארבעה מפגשים. דווקא המשחק הזה היה חד צדדי יחסית לשאר המשחקים בהתמודדות. קרלוביץ', שידוע בסרבים האימתניים שלו, הפסיד משחקון הגשה אחד בכל אחת משתי המערכות הראשונות ועוד פעמיים במערכה השלישית והאחרונה, ונתן לארגנטינאים את האפשרות לחגוג זכייה סוף סוף.
דלבוניס אולי לא חלם שהוא יהיה גיבור של אומה שלמה, אבל לפחות בזמן הקרוב דייגו מראדונה, שנצפה ביציעים בזאגרב, אולי יגיד שהוא טוב יותר ממסי במשהו אחד: בלזכות בתארים עבור הנבחרת. דלבוניס הזכיר לכולנו בפעם המי יודע כמה שבספורט הכל אפשרי.
נכון שזכייה בגביע דייויס היא לא כמו זכייה במונדיאל ואפילו לא כמו זכייה ביורו, אבל אפשר להיות בטוחים שבאומה שכל כך אוהבת ספורט כמו ארגנטינה ולא זוכה ליותר מדי רגעי אושר בשנים האחרונות, דל פוטרו, דלבוניס ולאונרדו מאייר – גיבורי הזכייה ההיסטורית הזו – יהפכו לאלילים בארצם לפחות בחודש הקרוב.
ולזווית הישראלית. אמנם ההשקעה אצלנו בטניס היא אפסית לעומת הכדורגל ואפילו מול הכדורסל, אבל בזכות השקעה של ההורים והרבה עבודה קשה של הטניסאים עצמם – אנחנו רואים הצלחות יחסיות בגביע דייויס, כשהשיא היה ההגעה הבלתי נשכחת לחצי הגמר בשנת 2009 (תארו לעצמכם הגעה של ישראל לחצי גמר המונדיאל...). כנראה שעושים בענף הזה משהו נכון ששאר הענפים צריכים ללמוד ממנו.
לפנייה לכתב/ת 
אוהדי ארגנטינה סוף סוף חוגגים תואר כלשהו
צילום: AP
מומלצים
