שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    רוקרים
    היו יהודים שנחשבו גיטריסטים מעולים, היו זמרים בלתי נשכחים והיו מחוללי זרמים וז'אנרים. אבל הגדולים באמת פשוט שינו את האופן שבו כתבו שירים
    על ארבעה בנים דיברה תורה. בוב דילן, לאונרד כהן, לו ריד ופול סיימון לעולם יהיו חלק מכל רשימה שתדרג או תמפה את עמודי התווך של הרוק – מהסיבה הפשוטה שבלעדיהם הוא היה נשמע ונתפס לגמרי אחרת. הקונספט הזה איש עם גיטרה, משורר-מלחין-מבצע, זה שהפך בשנים האחרונות למושג המאוס "סינגר/סונגרייטר", הוא מיתוס שטבוע עמוק בהוויה האמריקנית, ובכל זאת הצליחו ארבעת האדונים לעיל להגדיר אותו מחדש. הם לא עשו את זה בזכות נגינה אבסולוטית או נוכחות בימתית יוצאת דופן – אף שלא חסר להם גם מהן – אלא מפני שהיו מאלה ששינו דרמטית את האופן שבו נכתב שיר. שלא לומר שירה.

     

    הקפיצה התרבותית שעשה הרוק בשנות ה-60 הגיעה משילוב שהיום נראה טריוויאלי. על בסיס המוזיקה הקצבית של אלביס, צ'אק ברי והביטלס, שרוב הטקסטים שליוו אותה עד אז לא התרוממו בהרבה מעל "Love Me Do", הלבישו פתאום רעיונות, דימויים, וידויים, אידיאולוגיה, מחאה, הזיות, שפה מורכבת וחרוזים שבורים. ומבין אלה שעשו את זה, מקום של בכורה וכבוד שייך לדילן, לאונרד כהן, לו ריד ופול סיימון.

     

    פרס הנובל לספרות שמוענק השנה לדילן הוא הכרה מלאה וחותמת רשמית למובן מאליו. במעבר המדובר שלו באמצע שנות ה-60 מהפולק המסורתי לרוק "המסחרי" הוא לקח איתו במזוודה של הגיטרה גם את ההתייחסות הרצינית לתוכן ואת סגנון הכתיבה שהוא לפעמים ישיר וחותך ולפעמים מופשט ופסיכדלי. לא היה לפניו או אחריו מישהו שכתב ככה זעם מאופק או אהבה מרירה. בטח שלא רשעות. מאז כולם ניסו לכתוב כמוהו, ולכן בקלות אפשר לחלק את ההיסטוריה של הרוק ללפני בוב דילן ואחריו. אפשר לאהוב אותו ואפשר לפהק בגללו, את הפרס השבדי הוא הרוויח ביושר.

     

    דילן לקראת פרידה, מתוך "דם על המסילה":

     

    מימין: בוב דילן, פול סיימון, לו ריד ולאונרד כהן (צילום: gettyimages)
    מימין: בוב דילן, פול סיימון, לו ריד ולאונרד כהן(צילום: gettyimages)

     

    לו ריד על החצר האחורית של ניו יורק:

     

    לאונרד כהן, מנוחתו עדן, שעוד לפני שהקליט שיר אחד כבר פרסם ספרים פרובוקטיביים שטלטלו את שלוותם של כמה וכמה קוראים מזועזעים בקנדה מולדתו, עשה את זה לכתיבה החושפנית במוזיקה. אם אצל דילן השיר היה אפוף חידות ומסתורין, אצל כהן הכול היה על השולחן. עליבות, רפיסות, רומנטיקה, מין, מוסר, פילוסופיה קיומית ודיכאון בגוף ראשון. הוא ידע למתוח את הגבולות עד הקצה, אבל התדמית שדבקה בו – בצדק – של ג'נטלמן אינטלקטואל ושובב בלתי מזיק, אפשרה לזה לעבור ובסופו של דבר להפוך אותו למישהו שמותו פותח מהדורות בכל העולם.

     

    שתי הצלעות הנוספות במרובע נחשבות לדור צעיר יותר. לו ריד היה ונשאר אאוטסיידר במשך רוב הקריירה שלו: בחור אפל מלונג איילנד שהתגלגל למנהטן ולפקטורי של אנדי וורהול עם הוולווט אנדרגראונד, שכתב על הרואין ועמימות מינית, שהתעניין בעלובים, בדחויים ובאלה שהסיפור שלהם לא יגיע לעיתון. ומנגד פול סיימון, משורר אורבני ומלחין-על עם קול קטיפה, שידע לקחת סיפור קטן בלי מוסר השכל ולתחוב אותו עמוק לתוך הראש של המאזין.

     

    העובדה שמדובר בארבעה יהודים היא לכאורה אנקדוטה בלבד, אף שמצד שני קל להצביע על השיעור החריג של זוכים יהודים בפרס נובל לספרות ועל הבולטות היהודית ברשימות הסופרים והכותבים בצפון אמריקה ובאירופה במאה האחרונה. עם קשר או בלי קשר, מדובר בארבעת המוזיקאים היהודים הבולטים ורבי ההשפעה של הרוק במאה ה-20. והם לא היו לבד.

     

    בוא תכתוב לי להיט

    בגלל ההשפעה של בוב דילן, בארה"ב של שנות ה-60 התחילו מוזיקאים לכתוב מילים בעצמם, אבל בבריטניה, להוציא את הביטלס והסטונס, רבים העדיפו עדיין להמשיך לעבוד עם תמלילנים. שלושה כותבים כאלה, שאחראים לשרשרת של להיטי רוק קלאסיים, היו יהודים. ההצלחה של השלושה עם להקות "הפלישה הבריטית" הייתה כה מוחצת, עד שדחקה את הלהקות האמריקניות לצד. זאל ינובסקי, הגיטריסט היהודי של "לאבינג ספונפול" האמריקנית, התייחס לזה פעם כשאמר: "כדי להצליח כנראה צריך להתלבש כמו בריטים ולחשוב ביידיש".

     

    הראשון בין השלושה היה גרהאם גולדמן. הוא היה בן 19 בלבד כשכתב והלחין ליארדבירדס את המגה-להיט "For Your Love", ובשנים הבאות כתב בין השאר גם את "Bus Stop" להוליס ואת "No Milk Today" להרמנס הרמיטס – שניהם שירים שמוכרים גם כיום לכל מי שפה ושם מאזין לרדיו.

     

    סקוט בנארד, מחבר הספר "מגני דוד: סיפורי רוקנרול יהודיים", כתב שגולדמן הושפע עמוקות מהקולות של תפילת כל נדרי ששמע כילד בבית כנסת, ולכן שירים שהוא כתב והלחין בבגרותו ללהקות רוק הורכבו מהסולם וממהלך האקורדים שהיו מזוהים אצלו עם יום כיפור.

     

    קלאסיקת הרוק שגולדמן כתב בגיל 19:

     

    מימין: גרהאם גולדמן, קית' ריד ופיט בראון (צילום: gettyimages)
    מימין: גרהאם גולדמן, קית' ריד ופיט בראון(צילום: gettyimages)

     

    פיט בראון כתב, קלפטון מנגן:

     

    שני ברשימת התמלילנים היהודים הבריטים היה קית' ריד, שכתב את המילים לרוב האלבומים של פרוקול הארום, כולל הלהיט המורבידי "A Whiter Shade of Pale". כשנשאל מהיכן ההשראה לכתיבה הדיכאונית והאפלה שלו הוא הסביר אותה בהיסטוריה המשפחתית. אביו ארווין נעצר על ידי הנאצים בווינה בליל הבדולח ונשלח לדכאו. הוא שוחרר אחרי חצי שנה עם התחייבות לעזוב את אוסטריה, אבל שאר משפחתו נשארה מאחור ונספתה. "הרקע שלי כנראה משפיע לי על התת-מודע", אמר קית' ריד.

     

    השלישי היה פיט בראון (לייבוביץ'), שיחד עם ג'ק ברוס כתב כמה מהשירים הגדולים של להקת "קרים" (הטריו של ברוס, אריק קלפטון וג'ינג'ר בייקר), בהםSunshine of Your Love, White Room, I Feel Free ועוד.

     

    פאנק בבית הכנסת

    מעבר לכתיבה והלחנה, לאורך שנות ה-60 השאירו חותם גם כמה וכמה גיטריסטים יהודים, שהראשון בהם היה מייק בלומפילד, ילד עשיר משיקגו שצמח במועדוני הבלוז של העיר, עשה לעצמו שם כבר בגיל צעיר והפך לנגן מבוקש לאולפנים והופעות, בין השאר עם בוב דילן באלבום Highway 61 Revisited ובסיבוב ההופעות הטראומתי שלו.

     

    חוץ ממנו היו אחרים שהצליחו לתפוס את האוזן בזכות כישרון וסגנון נגינה חריג (רובי קריגר מה-Doors, ג'ורמה קאוקונן מג'פרסון איירפליין, פיטר גרין מפליטווד מק ופול קוסוף מ-Free). המפורסם מכולם פרץ רק לקראת סוף שנות ה-70: סולן דייר סטרייטס, מארק נופלר, בן ליהודי שגלה מהונגריה לסקוטלנד. 

     

    מארק נופלר ודייר סטרייטס:

     

    הראמונס. הפאנק נולד בקווינס
    הראמונס. הפאנק נולד בקווינס

     

    רובי קריגר מ"הדלתות". רוק ופלמנקו:  

     

    אבל באופן כללי מוזיקאים יהודים בלטו פחות במיקרו ויותר בתהליכים. הם לקחו חלק בהפיכת הרוק ה"כבד" לחלק מהמיינסטרים בשנות ה-70 (מארק בולן מ-T. Rex, ג'ין סימונס ופול סטנלי מקיס), והיו ממחוללי מהפכת הפאנק בשני צדי האוקיינוס: ג'פרי היימן וטומי ארדליי (ג'ואי ראמון וטומי ראמון) הקימו את הראמונס, מיק ג'ונס את הקלאש, מלקולם מקלארן עמד מאחורי הסקס פיסטולס, והילי קריסטל פתח את מועדון ה-CBGB הבאמת מיתולוגי בניו יורק, שנתן בית ללהקות של הגל בארה"ב.

     

    בעשורים האחרונים כבר ראו פחות ופחות יהודים בפרונט של הרוקנרול. פה ושם, בשנות ההתעוררות המחודשת של הרוק בשנות ה-80, היו אלה פרי פארל (ג'יינז אדיקשן), הלל סלובק וג'ק איירונס (רד הוט צ'ילי פפרז) וסטיבן אדלר (גאנז אנד רוזס) ששמרו על איזושהי גחלת. אפילו בשנות ה-2000 התפרסמו איימי וויינהאוס, דן אורבך (בלאק קיז), ניק ולנסי (הסטרוקס) ובנג'ימין גולדווסר (MGMT), אבל תור הזהב משנות ה-60 וה-70 לא חזר.

     

    כמעט תמיד היו היהודים חלק מהמוזיקה הפופולרית בארה"ב. החל מהביג בנד והסווינג של בני גודמן בשנות ה-30 וה-40, דרך המוזיקה הרכה של ניל סדקה, בארי מנילו וניל דיאמונד, ועד הדור הנוכחי של פינק, דרייק ואדם למברט. אבל מבין כל אלה, עם כל הכבוד, היהודים של הרוק הם אלה שעשו את ההבדל.

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "רוקרים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים