שנים רבות חייתה מיכל אהרוני, המחזאית של 'אנגינה פקטוריס' בין הרגליים של פוליטיקאים בישראל. היא שימשה יועצת תקשורת לשאול מופז, היתה לצידה של יולי תמיר כשזו היתה שרת הקליטה והתנהלה איתה בקמפ דיוויד, עמדה לרשותו של הראל מרגלית. כשהיא מסתובבת ברחוב, מכירים אותה. "אני מכירה את עולם הפוליטיקה משמאל ומימין, ואני מביאה את הקונפליקט לבמה מבלי להתחנף אליו. המתנחלים הם לא 'הרעים' והשמאלנים לא מובאים כאן כאוהבי אדם ואדמה. עם חלק מהאנשים, מימין ומשמאל אני רוצה להתווכח. הם מעניינים אותי. ההצגה הזו איחדה את העם במובן מסויים”, ועל כך בהמשך הכתבה.

לסיפור של אנגינה פקטוריס יש יותר משני משתנים שהופכים אותו להצלחה המסחררת שמביאה קהל לאולמות ברחבי ישראל וממלאת אותו בצחוקים בריאים. למרות שאפשר לחשוב שהצגה מסוג זה תעשה טוב רק בתל אביב, היא הגיעה אפילו לאריאל והקהל נהר. "בסאטירה יש אלמנט של צינור ניקוז, כלי משחרר שנותן הזדמנות להוציא קיטור. יש דברים שנעשים ברשעות. לא כאן. ההצגה הזאת אוהבת אדם, ומכאן התיחכום". נותנת את דברה אהרוני ואבני הדרך של חייה בשנים האחרונות מלוות את ההחלטות שהיא לוקחת בזמן כתיבת המחזה הראשון באורך מלא שעולה על במה. "אין כאן השראה מדמות אחת שאני מכירה, יצרתי דמות שהיא לא אף אחד אחר. והדמות הזאת מתלבשת בשלמות על דובל'ה גליקמן".

צילום: יוסי צבקר

ההצגה היא סאטירה סופר מצחיקה. שר הבטחון זקוק להשתלת לב. בארץ הועבר חוק שאוסר על יהודים לקבל תרומת איברים ממי שאינו יהודי, והשר, אותו מגלם השחקן האגדי דב גליקמן, הוא אחד האנשים שתומך בחקיקתו. רוצה הגורל, והלב היחיד שנמצא בעת שהשר ממתין לתרומה המיוחלת הוא של בחור פלסטיני. וכאן מתחילה הפארסה. לשר דן יסעור, בת בשם מצדה, שמובילה את דמותה בשלמות השחקנית טלי בן יוסף, שמאורסת למתניה בן צדיק במשחקו הנפלא של שמעון מימרן, מי שמוביל את מפעל ההתנחלויות בארץ ובינהם מערכת היחסים המבדרת עד דמעות. כדי לטפל בשר הדווי, נוחת בארץ במיוחד הד"ר גל שכניק, בגילומו של זוהר שטראוס, שמביא דמות של מנתח בכיר ומלוקק שעומד בראש ארגון אמריקאי הזוי שמשלב בין מחקר רפואי ושלום, ומגייס תרומות על הסיפור הבילתי אפשרי הזה. שכניק היה פעם פקוד של השר ומביא לבמה את דמותו של השמאלן האמריקאי הישראלי האולטימטיבי. יש כאן שתי תפיסות עולם שמתנגשות והדיאלוגים בינהם מביאים את הדיון למקומות חדשים.

משנגמרה הכתיבה של ההצגה, הסתובבה איתה אהרוני בין התאטראות. המנהלים הביעו את דעתם, ואת חלקם היא לא הצחיקה, עד שנפלה לידיו של מנכ"ל צוותא הנוכחי שקרא וצחק בקול רם, והחליט להעלות אותה אצלו. בתחילה, כשלא ידעה לאן תוביל אותה הדרך, וברגע של משבר שהיה קשור בבריאותו של בנה (הכל בסדר, התקפת אלרגיה קשה ואשפוז בבית חולים א.ס.ח) החליטה אהרוני להרים פרוייקט בהד-סטארט כדי לממן את הפקת ההצגה. כל התורמים קיבלו כרטיסים להצגות הראשונות שהועלו, ואהרוני מצאה את עצמה לוחצת יד ליהודה גליק, מי שנאבק על זכויות התפילה של יהודים בהר הבית מחד, ולענת סרגוסטי, שהיתה נציגת שלום עכשיו בארה"ב מאידך. היא הרגישה שהעם מתאחד סביב הביקורת, שהעם בוחר להתאחד סביב הצחוק, על מה שבאמת קורה מאחורי, ואולי גם בקידמת הבמה הפוליטית המושחתת כמיטב המסורת. כולם יודעים, ואולי לא כולם שותקים יותר. והמילים עושות את שלהם על הבמה, ולא לבדן.

מספר שחקנים קראו את הטקסט. זהו טקסט שלא כל שחקן יכול היה לקחת על עצמו. הוא דורש שחקן קומי מבריק בראש ובראשונה. כשדובל'ה גליקמן קרא אותו, הוא ידע שהטקסט נתפר למידותיו של מי שכבר כמה עשורים מביא את המיטב המשעשע לעם ישראל. הוא צלל לתוך דמותו של השר המורם מעם (גם על הבמה) ובשנינות האופיינית לו הוא מאלתר בקלילות שמפילה לא רק את הקהל מצחוק, אלא גם את השחקנים שלצידו על הבמה, ולא שהם לא מנוסים.

השנים של 'זהו זה' שצולמה בפני קהל הביאו אותו ליכולת אסטרונומית שלא רבים השחקנים שיכולים לה כיום בישראל. "נהנה להיות פוליטקאי על הבמה. לא הייתי מסוגל להיות פוליטיקאי בחיים”, הוא מעיד, ”אני מתחבר לכל אות ומסר על הבמה. אני חושב על הפאנטיות, על הפונדמטליזם. אני רואה לנגד עיני את הקיצוניות שמביאה להרס". גליקמן מעיד שהוא משחק על הבמה את כל מה שהוא לא רוצה לעשות בחיים. "אני רואה את האנשים שנאבקים לשרוד במקום לחיות. הם יכולים להביא לגיא צלמוות את ההשרדות". על הבמה הוא לוקח את הקהל לתוך משא ההשרדות של הפוליטיקאי שמוכן לעשות את כל המנוברס כדי להצדיק את ההשתלה של הלב בגופו, כולל הגיור שהאחרון עובר עם ברכות שלא נכתבו בשום הלכה ומתגמגמות מפיו של המתנחל הפאנטי עם כיפה על הלב. "בהצגה יש עליצות גדולה. היא נותנת את עצמה לאילתורים קטנים ואנחנו צוחקים יחד עם הקהל. הצחוק מקרב מאוד ואני נהנה להצחיק את הפרטנרים שלי על הבמה. כל ההתרחשות הזו שקוראת מול העיניים שונה מאוד ממה שקורה על מסך הטלויזיה לדוגמא, שם אין נגיעה במבט בין השחקנים לקהל. אנחנו שומעים את הקהל מגיב, נושם, מתגלגל מצחוק".

דובל'ה גליקמן עשה דרך ארוכה בעולם הקומי, וזו כמובן לא הסאטירה הפוליטית הראשונה שהוא לוקח בה חלק. עוד בסוף שנות ה-70 השתתף בסאטירה 'ויהי חור' של הילל מיטלפונקט ויהושוע סובול על חברה כוחנית, כובשת ודכאונית, שמאבדת את צלמה ואת שפיותה. חוץ מ'זהו זה' האגדית הקהל זוכר אותו מהסרטים 'מסע אלונקות' ו’הלהקה', גם בם הוא משחק דמויות שקשורות באנשי צבא ובטחון המדינה.

הוא עלה על בימות התיאטרון אין ספור פעמים והיה שותף לכתיבה של תוכניות טלויזיה. לפני שלוש שנים השתתף בסדרה שטיסל שם גילם את 'שלום (שוּלֶם) שטיסל' תפקיד עליו קיבל פעמיים את פרס האקדמיה לטלוויזיה לשחקן ראשי. גליקמן מחובר עד עימקי נשמתו לתיאטרון וטוען שהצחוק יפה לבריאות ו"כדאי לבוא לשעה וחצי של מפגש חשוב מאין כמוהו לבריאות הנפשית של האנשים".

על כל המסע החשוב הזה מנצחת ביד רמה שני לאובר, בעלת חברת ההפקות JL Productions מקליפורניה. לאובר החלה את דרכה ככתבת ומפיקה בערוץ 1 ולימים עבדה גם בשביל ערוץ 2. יחד עם מאיר פניגשטיין "פוגי" מכוורת, הפיקה את פסטיבל הסרטים הישראלי בארה"ב שבע שנים. כיום היא אמונה על הפקות גדולות ורציניות שהביאו לאחרונה את חנוך דאום, צופית גרנט, שרית חדד, צביקה הדר, מיכל דליות ועוד רבים.

כרטיסים למופעים שיחלו בסופ"ש הנוכחי ניתן לרכוש במוקדים של המופעים. לפרטים ניתן ליצור קשר עם שני לאובר בטלפון 310.800.3263