ב-15:00 חושך: תמונות מנדידת האיילים בשבדיה
עבור הרועים הסאמים, שבדים תושבי חבל לפלנד, תקופת הנדידה של האיילים אל המרעה במורד ההרים היא מעמד מקודש כמעט. אבל הטכנולוגיה וההתחממות הגלובלית מציבות לעדריהם סכנות שלא היו קיימות בעבר, ומאלצות אותם למצוא פתרונות יצירתיים. מבט לעונת הנדידה
עדר של איילים נע חרש במורד ההר, קרניהם המפוארות מתערבבות במישורים הצחיחים של שבדיה. הרועה שלהם מוליך אותם לשטחי המרעה החורפיים למרגלות ההר. זו ה"עלייה לרגל" השנתית של האיילים, מחזור הנדודים העונתי שלהם, ועבור הרועים הסאמים (או הלאפים, כפי שכונו בעבר – תושבי חלב לפלנד) הילידיים של שבדיה יש לה משמעות כמעט מקודשת – במיוחד כיום, כשאיומי העידן המודרני מרחפים מעל עדריהם: מטורבינות רוח, דרך ההתחממות הגלובלית ועד לכריתת היערות ותעשיית הכרייה.
"אלה חיים קשים אבל גם היפים ביותר שיש", אומרת מרגרט פילשטרום בת ה-30, שבבעלותה כמה מאות איילים. היא תושבת דיקנס, כפר בהרי שבדיה כ-800 קילומטרים צפונית לבירה שטוקהולם. "הזהות שלי תלויה בזה. כשעופר נולד אנחנו שוכחים מכל הצרות", היא מסבירה.
בכל שנה בסתיו מובלים האיילים למרעה החורף שלהם על-ידי בעליהם הסאמים – האנשים היחידים שיש להם אישור לרעות איילים בשבדיה. בכפר דיקנס נערכים תושבים הנוהגים ברכבי שלג וברכבי שטח לשלב הנדידה על-ידי הכנסת האיילים למתחמים סגורים ומגודרים. שם הם מסומנים והבוגרים מופרדים מהצעירים. השמנים ביותר נשלחים לבית המטבחיים (בשרם נחשב למעדן במדינות הנורדיות) ואילו אחרים נשלחים לאכול ביערות.
הלאסו של מרגרט מסתחרר סביב כובע הפרווה שלה, והיא צועקת הוראות לעוזריה. על מותניה, בתוך נדן, שוכן לו סכין שבו משתמשים כדי לסמן את אוזני החיה.
הם צריכים לנוע מהר, האיילים. החשכה יורדת כבר לפני 15:00 (כן כן, אחר הצהריים), והאיילים המבויתים למחצה נעשים לחוצים. הרועים מצדם מותשים מעבודת היום הקשה. ילדים מביטים בהם מרותקים, והרועים מחזיקים את האיילים, דואגים שלא יזוזו, כדי לסמן ולחסן אותם. אחר כך הם מעלים אותם למשאיות ולוקחים אותם למרעה החורף, 200 קילומטר מזרחה משם.
בדיקנס רעיית האיילים אינה נעשית כבר בדרך המסורתית, כלומר ברגל: דרכם של האיילים דרך היערות עמוסה חומרי דישון, עצים צפופים ואגמים, והיא נעשתה במרוצת השנים מסוכנת מדי עבורם. על רקע ההתחממות הגלובלית הדרך הפכה בוגדנית יותר, משום שהקרח באגמים אינו עבה מספיק כדי שיצעדו עליו, אפילו בתקופה הזו של השנה. "זרם המים חזק ולכן לא ניתן לעבור דרכם או שהקרח שברירי מדי", מסבירה פילשטרום. "בעל חווה מכפר סאמי צפונית לכפר שלנו טבע בתחילת נובמבר".
לאבא היה צ'רנוביל
לפיכך לרועים אין ברירה אלא להסיע את האיילים, אף שהעלות גבוהה יותר. יש גם סכנות אחרות בדרך. 40% מהעופרים מתים מקור, וגרגרנים, דובים, שועלים, שונרים ונשרים אורבים להם כל העת. פילשטרום מעריכה שב-2015 היא הפסידה כ-23,400 אירו גם אחרי שקיבלה פיצויים מהרשויות המקומיות עבור האיילים שאיבדה לטורפים. "שבדיה החליטה לשמור על זני החיות שלה כדי לגוון את עולם החי השבדי, וזה טוב – אבל האם הוגן שאנחנו נשלם את המחיר?", היא שואלת.
המנהג הסאמי העתיק של רעיית איילים מתמודד גם הוא עם אתגרים. שינויי האקלים מביאים תקופות משתנות של קיפאון ושל הפשרה במהלך החורף, וגורמים להיווצרות שכבות עבות יותר של קרח המקשות על איילים להגיע לעשבי המאכל שלהם. רועים נאלצים לספק להם מזון שעלותו יקרה. בנוסף, הרעש של טורבינות הרוח ושל הציוד הכבד המשמש חוטבי עצים וכורים מפחיד את האיילים. המגדלים מגישים לאחרונה יותר ויותר תביעות כדי להגן על העדרים שלהם.
"לכל דור של מגדלים יש צרות משלו – עבור אבי זה היה אסון צ'רנוביל", מספרת פילשטרום, כשכוונתה לאסון הגרעיני באוקראינה ב-1986 שגרם להרעלת הגידולים בשבדיה שמהם מתקיימים האיילים. אף ש-30 שנה עברו מאז, יש בחוג הארקטי איילים שעדיין מתגלה אצלם קרינה רדיואקטיבית.
כדי לעמוד בצרכיה הכלכליים עובדת פילשטרום בתקופת החורף כפקידת קבלה במלון ובעלה עובד בתחום היערות. כל זה, כמובן, רק עד אפריל – הזמן שבו יחזירו את האיילים למעלה, להרים.
בשבדיה חיים כ-4,600 בעלי איילים, והם מגדלים כ-250,000 איילים. איילים מבויתים למחצה אפשר למצוא בכל המדינות הנורדיות, ונוהגים לגדל אותם כדי לאכול את בשרם, ולהשתמש בפרוותם ובקרניהם, שמהן מכינים עבודות יד. בצפון אירופה יש גם איילים החיים חופשיים בטבע, בעיקר בנורבגיה.
לפנייה לכתב/ת 
