באר שבע לא תרד!
כמו מתאגרף שחוטף סנוקרת בקרב הגמר ועף החוצה, קם, מנקה מעצמו את האבק וקופץ חזרה לזירה בשאגה, כך קמה הפועל באר־שבע מהרצפה וטרפה את את הליגה ואת אירופה. לא נשכח איך אלונה ברקת הצילה אותנו מירידה לליגה א'
ההישגים האחרונים של הפועל באר־שבע בזירה המקומית ובמיוחד האירופית גורמים לאוהדי הכדורגל בכלל
ולאוהדי האלופה בפרט גאווה יצאת דופן. זר לא יבין את הלך הרוח ברחוב הבאר־שבעי בתקופה האחרונה. זה משהו אדיר שקשה לתאר במילים, אנסה להעביר קמצוץ ממה שמתרחש בלבבות התושבים.
שריטות מהגדר בווסרמיל
כנער יליד העיר ואוהד מושבע הייתי מנסה פעם בשבועיים לדלג מעל גדר התייל החלוד באצטדיון בווסרמיל (עוד לפני שנקרא כך) על מנת לראות את הגיבורים המקומיים של תחילת שנות ה־80 מנסים לעבור בשלום את 90 הדקות ולחלץ נקודה בודדת (שלוש נקודות היו אירוע יוצא דופן) שגרמה לגאווה וכבוד מקומי מול ענקים כמו אוחנה, דריקס ארמלי, בן טובים ואחרים. הייתי מוצא עצמי חוזר הביתה כמעט תמיד עם שריטות טריות, חולצה קרועה ואכזבה כמעט תמידית לאחר עוד משחק נפל של קבוצתי האהודה. מבחינתי תמיד היינו לוזרים מהדרום הרחוק שאף שחקן כמעט לא רוצה להצטרף ולשחק אצלם, כי זה ממש רחוק ובכלל מה יש לחפש בבאר־שבע חוץ מלהיכנס לשירותים בתחנה המרכזית בדרך לאילת.
כן, כילדים שמענו סיפורים וכולם מסביבנו אמרו שהיה פה שמח עד לפני כמה שנים, אבל זה נגמר וכנראה לא ישוב עוד לעולם. קבוצה עם עבר מתוק וקצר של שתי אליפויות והבלחה חד פעמית של זכייה בגביע המדינה וזהו, נאדה. ההרגשה שאליה נולדנו הייתה "שבו בשקט בדרום הרחוק שלכם ותנו לגמלים ללחך את העשב, את שלכם עשיתם". קבוצה אפורה שמתנדנדת בין הליגה הראשונה לשנייה וכל עונה בליגה הראשונה נלחמת על חייה ומנסה רק לשרוד.
כך החל התהליך
ואז, לפני תשע שנים, הגיעה אלונה ברקת משום מקום. תחילה דשדשנו בתחתית הליגה השנייה, מה כבר יכול להיות יותר גרוע? אלונה הייתה היחידה שהסכימה להסתכל לכיוון שלנו. רגע לפני הידרדרות לליגה א' היא באה כדי להציל אותנו. היום אנחנו יודעים שזו הייתה הנקודה שבה נפל דבר בכדורגל הישראלי ומהתחנה בבאר־שבע יצא הקטר. כאוהד הקבוצה עדיין לא ממש ברור לאוהדים מה קרה פה בעצם בשנים האחרונות ואיך הפך הברווזון המכוער הדחוי הזה שנקרא הפועל באר שבע לברבור שכולם רוצים בקרבתו.
זה התחיל עם מאור מליקסון שחזר מקריירה אירופית ונאות לשחק בליגה השנייה, ועשה את כל הדרך למעלה מתחתית המדרגה. אחר כך חזר הביתה אליניב ברדה, שלקח אליפות בבלגיה ונחת באפרוריות הבאר־שבעית. הגעתו הניעה מהלך שבו לראשונה בתולדותיה שחקנים מובילים מסכימים להגיע לשחק בקבוצה. "אפשר לכוון על הצמרת ואפילו לדבר על אליפות", אמר ברדה לפני ארבע שנים. בזמנו הוא נשמע כמי ששאף עשן צמחים מסויימים שאסורים לגידול. מאז הגעתו החל התהליך שכולם מדברים עליו. וגם הוא היה קשה וכואב. שיאו השלילי היה באותו גמר גביע לפני שנתיים עם השפלה 6:2 למכבי ת"א. שוב זה קורה לנו, הדי־אן־אי הבאר־שבעי פורץ במלוא עוזו, ההרגשה הכל כך מוכרת של הלוזר שברגע האמת שוב מפסיד ובגדול. אין מה לעשות, זה אנחנו.
שווים מול שווים
אבל כמו מתאגרף שחטף סנוקרת בקרב הגמר ועף החוצה, קם, מנקה מעצמו את האבק וקופץ שוב לזירה בשאגה – כך קמה הפועל באר־שבע מהריצפה וטרפה את הליגה ואת אירופה. ויכוח פנימי ניתש בין אוהדי הקבוצה אם זה טוב או לא שלא העפלנו לליגת האלופות (ובטוח שאנחנו לא היינו חוטפים שביעייה ממסי וחבריו כמו סלטיק) אבל על דבר אחד אין עוררין – אנחנו כאוהדי הקבוצה למודי הפסדים ואכזבות לא ממש מעכלים עדיין מה קורה סביבנו. כמו ילד שכל השנים תמיד עבר ליד וצפה בחלון הראווה של חנות הצעצועים המפוארת, ופתאום פותחים לו את דלת ואומרים לו "כנס, קח מה שאתה רוצה, הכל שלך". והילד עומד בהלם, מביט לצדדים ולא ממש יודע מה לעשות עכשיו.
אף אחד בבאר־שבע לא עצוב שלא עלינו לליגת האלופות. להפך, החלום המתמשך הזה שנקרא הפועל באר־שבע מסרב להסתיים. החוויה שהקבוצה מספקת לנו ולכלל אוהדי הכדורגל במדינה, בניגוד מוחלט להערכות ה"פרשנים" וכנגד כל הסיכויים, היא בלתי נתפסת.
זה לא הניצחונות על אריות כדורגל כמו אולימפיאקוס, סלטיק, ואינטר, אלא הדרך שבה הם הושגו. באר־שבע שיחקה כשווה בין שווים ולא גנבה אף ניצחון. היא הסתכלה ליריבותיה בלבן של העיניים והייתה ראויה לניצחון. פתאום הלוזר המקומי עושה בית ספר לענקיות כדורגל מאירופה. קשה להפנים את זה עדיין, אבל אנחנו עובדים על זה.
נשאר עם האוטו הישן – והזיכרונות
שש שנים חיכיתי לקרן ההשתלמות כדי להחליף את האוטו. אני כבר לא אחליף כי כל הכסף הלך על טיסות ומלונות באירופה. אשאר באהבה אם הפורד פוקוס משנת 2006 – נקודת השפל שבה החלה קבוצתי האהובה את המסע המופלא מברווזון מכוער לברבור יפה תואר. ובבגאג' עמוק בפנים אני עדיין שומר את השלט שהנפתי בעונת הירידה לפני שבע שנים – "באר שבע לא תרד".
לפנייה לכתב/ת 
