מושיקו, המכביסט האבוד

כל אחד רוצה לעשות משהו שייכנס לדפי ההסטוריה. כל אחד חולם על המעשה המיוחד שישנה לחלוטין את התמונה. רגע שבו החיים נחלקים ללפני ואחרי. גם מושיקו רצה. מאוד רצה. תמיד הוא חלם על הרגע שבתרגיל מבריק אחד הוא כובש את שער הניצחון וטס לחגוג עם האוהדים. בדמיונו הוא ראה את חבריו מניפים אותו על כפיים ואת האוהדים שואגים ומריעים לכיוונו. למזלו הוא גם גדל במקום הנכון. מקום שמתמחה בגידול של ווינרים כאלו. מקום שהמוטו שלו זה ׳ניצחון בכל מחיר.

הדקה היא 98. לוח התוצאות מראה על 2:2. מכבי כבר עשתה פה מעשה בלתי יאומן אחד, כשכבשה את שער השוויון בדקה ה-92, שלוש דקות בלבד לאחר שער היתרון של בני יהודה. שער שבו גם נפגע השוער ברק לוי.

מושיקו לוגסי(צילום: עוז מועלם)

מושיקו ידע מה מונח פה על הכף. יוקרתו של המועדון שהחליף את כל השדרה הניהולית והמקצועית בשנה האחרונה עמדה פה למבחן. וזה חילחל גם אליו. על אף שהיה מצעירי החבורה, על אף שאף אחד לא ציפה שהוא ייקח את זה על עצמו. יתרה מזאת, על אף שידע שאם הוא מחטיא השופט מסיים את המשחק, וחבריו יכעסו עליו. מאוד יכעסו. אבל הוא כבר החליט. הוא הרגיש שזה הרגע שלו. אל מול עיניו הוא כבר ראה את הכדור נעוץ בחיבורים בפינה הרחוקה העליונה של איינגובה. אותו איינוגבה שהיום, חמש שנים מאוחר יותר הוא נלחם לעזור לו לא יספוג.

אבל ברגע זה הוא לא חלם שבעוד שנים ספורות הוא יהיה מעבר למתרס. לא האמין שאחרי שער היסטרי כזה הוא יידרדר עד לעולה החדשה, נועלת הטבלה. הוא התקדם צעד, ראה את התנועה של דאבור בתוך הרחבה, "תמסור לי", אבל התעלם. הניף את הרגל ושיחרר פצצה. בדיוק כמו שהוא דמיין. בדיוק כמו בחלום. הכדור טס מעל כל שחקני ההגנה, וננעץ בפינה העליונה הרחוקה של איינוגבה האומלל. חבריו תפסו את הראש בשתי ידיים, המאמן דווקא פרש אותן לשמיים, וכולם כולם רצו אליו, בשעה שהוא טס ביטרוף לאוהדים המריעים ושואגים לכיוונו. הוא עשה את זה. את הבלתי יאומן 2.0.

הוא כבש בעצמו את השער המטורף הזה. זהו, אמר לעצמו, אני על הגל. מעכשיו יאמינו בי יותר. קניתי את מקומי בהרכב. שנים שמחות ומאושרות לפניי. לו ידע,, לו רק חלם שהגלגל מסתובב לו. שהיום, חמש שנים מאוחר יותר, הוא ואיינוגבה יהיו באותה קבוצה, קבוצה חלשה, שמול חבריו לשעבר הוא עסוק תשעים דקות בהגנה. לא מעיז לחשוב בכלל על שער ניצחון. רק על איינגובה. שלא יספוג.

הדקה היא הדקה ה-90, לוח התוצאות מראה על 0:0, בן הרוש מגביה, מושיקו מרחיק. דסה מגביה, מושיקו מרחיק. בן חיים מגביה, מי מרחיק? מושיקו. האופי נשאר אותו אופי, הווינריות אותה ווינריות, השופט, כמה אירוני, נשאר אותו שופט. היום כמו אז, מושיקו ניצח. אז במכבי. היום את מכבי. המדים השתנו, כמו גם סמל הקבוצה. אבל הרצון, התשוקה לנצח, ההקרבה, זה נשאר אותו דבר. אותו רצון ותשוקה שכל כך חסרים עכשיו לקבוצת האם שלו. אז נכון, היכולת הטכנית היא לא כמו של חבריו לשעבר, הכישרון הוא לא כמו של דור מיכה, כוכבה של מכבי וחברו מילדות. אבל מה זה שווה ללא האופי? מה זה מועיל ללא היכולת המנטלית לנצח כל משחק?!

קבוצת נעוריו, האימפריה מתל אביב עזבה את האצטדיון מושפלת וכואבת ללא אף שער. והאוהדים, אותם אוהדים שאז הריעו לו, היום הם כועסים ועצובים. הם כל כך מייחלים לאחד כמוהו. לווינר כמוהו. ללוחם כמוהו. והוא, שהחיים לא האירו לו פנים, אומר ספק לעצמו ספק להם, הנה, אני פה. ואני מוכן לחזור. רק תקראו בשמי. שוב. עוד פעם אחת...