הכל חוץ מטניס
הם זורקים מחבטים בעצבים, רבים עם שופטים והפתיל הקצר מונע מהם להגיע לטופ. אבל לפחות הם נותנים שואו לקהל. קבלו ארבעה טניסאים שלא לוקחים את המשחק יותר מדי ברצינות
מאז ומעולם ידע הטניס שחקנים שהוסיפו צבע והביאו איתם משהו אחר לסבב ה־ATP. כאלה שלא לוקחים את המשחק רק כהכנסה ונהנים מכל רגע על המגרש עם וירטואזיות ויכולת לבדר את הקהל. הישגים? זה כבר סיפור אחר. קבלו ארבעה כאלה שעדיין משחקים. בערך.
הראשון שבחבורה הוא גאל מונפיס. הצרפתי התגלה ככישרון אדיר בצעירותו וזכה ב־2004 בשלושת תאריה גראנד סלאם לנוער: אליפות ארה"ב, ווימבלדון ואליפות צרפת הפתוחה. אבל הבעיה של שחקנים מסוגו של מונפיס היא המעבר מהמיקרו למאקרו. המעבר אל הקריירה המקצוענית היה גדול עליו והוא לא הצליח לשחזר את ההישגים מהנוער. הצרפתי אמנם מסוגל לנצח כל יריב, אבל תלוי איך הוא קם בבוקר. חוסר היציבות הזו לא מתאים לטניס המקצועי של היום.
אבל למונפיס יש סגנון ייחודי שאין להרבה טניסאים. אתלטיות מרשימה, אקרובטיות, גמישות להגיע לכל כדור בכל מצב, ובעיקר יכולת לתת שואו לקהל. באחד הראיונות אמר: "אני משחק בשביל הכיף, ההכנסה כלל לא מעניינת אותי". האדישות הזו הפכה אותו לאחד הפיספוסים הגדולים של הטניס העולמי. אין לו אף תואר משמעותי והשיא שלו היה הופעות בחצאי הגמר בארה"ב (2016) וברולאן גארוס (2008). גם בטורנירי המאסטרס אין למונפיס אף הישג משמעותי.
ניק קיריוס עדיין צעיר שכל עתידו לפניו, אבל עושה רושם שהקריירה המקצועית פחות מעניינת אותו. הוא לא לוקח את המשחק ברצינות יתרה, אבל מציג, כמו מונפיס, יכולת וירטואזית אותה הוא מתבל עם סרב עוצמתי ופורהאנד נהדר. מדי פעם הוא עולה לוולי, אבל כשהעצבים תופסים פיקוד האוסטרלי נכנס למראה שחורה ולא יוצא ממנה, ומוותר בקלות מדי על משחקים.
חבריו בסבב טוענים כי הבעיה של קיריוס היא מנטלית ושהוא זקוק לפסיכולוג שיעבוד איתו. בינתיים לקיריוס יש גם ניצחונות פה ושם על בכירים ממנו, כמו על רפאל נדאל בווימבלדון 2014 ועל רוג'ר פדרר בטורניר מדריד 2015. בנוסף הוא זכה בשלושה טורנירים קטנים, אבל יש לו עוד לאן להתקדם.
עוד שם שאפשר לדחוס לרשימה הזו הוא דאסטין בראון הגרמני, שבצעירותו לא הרשים יותר מדי. הוא נהג לקחת חלק בטורנירי הצאלנג'ר שהם בעלי חשיבות זניחה, אבל הדבר הכי מדהים אצלו היא האתלטיות. יש לו יכולות ניתור אדירות, הוא אקרובט בצורה בלתי רגילה ואפילו מזכיר קצת מזכיר את ג'ון מקנרו האגדי ביכולות הוולי שלו, אבל הבעיה של בראון היא חוסר היציבות. הוא לא מסוגל להיות מרוכז משחק שלם ועסוק יותר מדי בעצמו ובקהל. זה יפה לעין, אבל לא מביא תוצאות וניצחונות. יכול להיות שעם הכוונה נכונה, דאסטין בראון היה היום בטופ העולמי.
בנואה פאר הצרפתי הוא בעל הפוטנציאל הגבוה ביותר מתוך הרשימה. יש לו כמעט הכל. רבים האמינו שהוא יכבוש את המקום הראשון בעולם לאור היכולות האדירות שלו כשהיה נער, אבל גם הוא כשל בדבר האמיתי, בעיקר בגלל הפתיל הקצר שלו. זה בא לידי ביטוי בזריקת מחבטים, בוויכוחים עם שופטים ודיבורים עם עצמו. הכישרון תמיד היה קיים, אבל אולי בגיל 27 עדיין לא מאוחר לעשות את הסוויץ' בראש ולטפס לצמרת.
אחרון ברשימה הוא פאביו פוניני האיטלקי, עוד כישרון אדיר בגילאי הנוער שלא הסתגל לרחוב הקשוח. כשהעצבים משתלטים עליו הוא פשוט הופך לשחקן שהטניס לא מעניין אותו. יש לו פורהאנד מצוין, אבל גובהו הנמוך מקשה עליו. גם כאן לצופים מובטחת תמורה מלאה לכרטיס, לאו דווקא בגלל יכולות טניס מרשימות. בגיל 29, לפוניני כבר אין יומרות מיוחדות והוא משחק בעיקר בשביל הכיף.
לפנייה לכתב/ת 
